שיעור 18, ספר שופטים, פרק ו, א-י

א וַיַּֽעֲשׂ֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' וַיִּתְּנֵ֧ם ה֛' בְּיַד־מִדְיָ֖ן שֶׁ֥בַע שָׁנִֽים׃ ב וַתָּ֥עָז יַד־מִדְיָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל מִפְּנֵ֨י מִדְיָ֜ן עָשׂ֥וּ לָהֶ֣ם ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַמִּנְהָרוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר בֶּֽהָרִ֔ים וְאֶת־הַמְּעָר֖וֹת וְאֶת־הַמְּצָדֽוֹת׃ ג וְהָיָ֖ה אִם־זָרַ֣ע יִשְׂרָאֵ֑ל וְעָלָ֨ה מִדְיָ֧ן וַֽעֲמָלֵ֛ק וּבְנֵי־קֶ֖דֶם וְעָל֥וּ עָלָֽיו׃ ד וַיַּֽחֲנ֣וּ עֲלֵיהֶ֗ם וַיַּשְׁחִ֨יתוּ֙ אֶת־יְב֣וּל הָאָ֔רֶץ עַד־בּֽוֹאֲךָ֖ עַזָּ֑ה וְלֹֽא־יַשְׁאִ֤ירוּ מִֽחְיָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וְשֶׂ֥ה וָשׁ֖וֹר וַֽחֲמֽוֹר׃ ה כִּ֡י הֵם֩ וּמִקְנֵיהֶ֨ם יַֽעֲל֜וּ וְאָֽהֳלֵיהֶ֗ם וּבָ֤אוּ כְדֵֽי־אַרְבֶּה֙ לָרֹ֔ב וְלָהֶ֥ם וְלִגְמַלֵּיהֶ֖ם אֵ֣ין מִסְפָּ֑ר וַיָּבֹ֥אוּ בָאָ֖רֶץ לְשַֽׁחֲתָֽהּ׃ ו וַיִּדַּ֧ל יִשְׂרָאֵ֛ל מְאֹ֖ד מִפְּנֵ֣י מִדְיָ֑ן וַיִּזְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הֽ'׃ ז וַיְהִ֕י כִּֽי־זָעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־ה֑' עַ֖ל אֹד֥וֹת מִדְיָֽן׃ ח וַיִּשְׁלַ֧ח ה֛' אִ֥ישׁ נָבִ֖יא אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם כֹּֽה־אָמַ֥ר ה֣' ׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽנֹכִ֞י הֶֽעֱלֵ֤יתִי אֶתְכֶם֙ מִמִּצְרַ֔יִם וָֽאֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים׃ ט וָֽאַצִּ֤ל אֶתְכֶם֙ מִיַּ֣ד מִצְרַ֔יִם וּמִיַּ֖ד כָּל־לֹֽחֲצֵיכֶ֑ם וָֽאֲגָרֵ֤שׁ אוֹתָם֙ מִפְּנֵיכֶ֔ם וָֽאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם אֶת־אַרְצָֽם׃ י וָֽאֹמְרָ֣ה לָכֶ֗ם אֲנִי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם לֹ֤א תִֽירְאוּ֙ אֶת־אֱלֹהֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֖ם יֽוֹשְׁבִ֣ים בְּאַרְצָ֑ם וְלֹ֥א שְׁמַעְתֶּ֖ם בְּקוֹלִֽי׃

֍           ֍            ֍

(א) בזמן דבורה חזרו ישראל בתשובה שלימה, אך לאחר שמתה דבורה, וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד מִדְיָן שֶׁבַע שָׁנִים.

(ב) וַתָּעָז – הלכה והתחזקה יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל, עד שמִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת [-מערות שיש בהם נקב קטן להכניס את האור מבחוץ] אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת הַמְּעָרוֹת, וְאֶת הַמְּצָדוֹת.

(ג) וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל תבואתו בשדה, וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם על התבואה הזרועה, וְעָלוּ עָלָיו.

(ד) וַיַּחֲנוּ עֲלֵיהֶם – חנו גם על ישראל בעצמם, ובמה שעלו על הזריעה, וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת יְבוּל הָאָרֶץ עַד בּוֹאֲךָ עַזָּה, ובמה שחנו על ישראל עצמם הוסיפו להזיק, וְלֹא יַשְׁאִירוּ מִחְיָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְשֶׂה וָשׁוֹר וַחֲמוֹר.

(ה) כִּי הֵם וּמִקְנֵיהֶם יַעֲלוּ על הזריעה, להשחיתה, וְאָהֳלֵיהֶם וּבָאוּ על העם עצמו, כְדֵי אַרְבֶּה לָרֹב – כדרך שבא הארבה, בריבוי עצום, וְלָהֶם וְלִגְמַלֵּיהֶם אֵין מִסְפָּר, וַיָּבֹאוּ בָאָרֶץ לְשַׁחֲתָהּ.

(ו) וַיִּדַּל יִשְׂרָאֵל – נעשו ישראל דלים ועניים מְאֹד מִפְּנֵי מִדְיָן, וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'.

(ז) וַיְהִי כִּי זָעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה', ולא היתה זעקתם דרך תשובה על חטאיהם, אלא דרך תרעומת עַל אֹדוֹת מִדְיָן, ולא הכירו בכך שהעונש בא בסיבת החטא.

(ח) וַיִּשְׁלַח ה' אִישׁ נָבִיא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, והיה זה פנחס, וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אתם גרמתם לעצמכם את הרעה הזאת, כי אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מִמִּצְרַיִם באותות ובמופתים, והיה לכם להכיר בגדלות ה', וליראה אותו יראת הרוממות, וָאֹצִיא אֶתְכֶם מִבֵּית עֲבָדִים, והיה לכם להכיר טובה על כך, ולדעת כי אתם עבדי ה'.

(ט) וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל לֹחֲצֵיכֶם, והיה לכם להבין שאתם צריכים עדיין את עזרת ה' להנצל מהאויבים, וָאֲגָרֵשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם וָאֶתְּנָה לָכֶם אֶת אַרְצָם, וכיון שהגויים הללו גורשו מהארץ מחמת מעשיהם הרעים, היה לכם להזהר ביותר שלא ללכת בדרכם.

(י) וָאֹמְרָה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, לֹא תִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יוֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, ועל אף כל זאת, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי.