שיעור 61, ספר שופטים, פרק טז, יא-טז

יא וַיֵּֽרְד֡וּ שְׁלֹשֶׁת֩ אֲלָפִ֨ים אִ֜ישׁ מִֽיהוּדָ֗ה אֶל־סְעִיף֮ סֶ֣לַע עֵיטָם֒ וַיֹּֽאמְר֣וּ לְשִׁמְשׁ֗וֹן הֲלֹ֤א יָדַ֨עְתָּ֙ כִּֽי־מֹשְׁלִ֥ים בָּ֨נוּ֙ פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לָּ֑נוּ וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם כַּֽאֲשֶׁר֙ עָ֣שׂוּ לִ֔י כֵּ֖ן עָשִׂ֥יתִי לָהֶֽם׃ יב וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֶֽאֱסָרְךָ֣ יָרַ֔דְנוּ לְתִתְּךָ֖ בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ שִׁמְשׁ֔וֹן הִשָּֽׁבְע֣וּ לִ֔י פֶּֽן־תִּפְגְּע֥וּן בִּ֖י אַתֶּֽם׃ יג וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ לֵאמֹ֗ר לֹ֚א כִּֽי־אָסֹ֤ר נֶֽאֱסָרְךָ֙ וּנְתַנּ֣וּךָ בְיָדָ֔ם וְהָמֵ֖ת לֹ֣א נְמִיתֶ֑ךָ וַיַּֽאַסְרֻ֗הוּ בִּשְׁנַ֨יִם֙ עֲבֹתִ֣ים חֲדָשִׁ֔ים וַֽיַּעֲל֖וּהוּ מִן־הַסָּֽלַע׃ יד הוּא־בָ֣א עַד־לֶ֔חִי וּפְלִשְׁתִּ֖ים הֵרִ֣יעוּ לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֨ח עָלָ֜יו ר֣וּחַ ה֗' וַתִּֽהְיֶ֨ינָה הָֽעֲבֹתִ֜ים אֲשֶׁ֣ר עַל־זְרֽוֹעוֹתָ֗יו כַּפִּשְׁתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר בָּֽעֲר֣וּ בָאֵ֔שׁ וַיִּמַּ֥סּוּ אֱסוּרָ֖יו מֵעַ֥ל יָדָֽיו׃ טו וַיִּמְצָ֥א לְחִֽי־חֲמ֖וֹר טְרִיָּ֑ה וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיַּךְ־בָּ֖הּ אֶ֥לֶף אִֽישׁ׃ טז וַיֹּ֣אמֶר שִׁמְשׁ֔וֹן בִּלְחִ֣י הַֽחֲמ֔וֹר חֲמ֖וֹר חֲמֹֽרָתָ֑יִם בִּלְחִ֣י הַֽחֲמ֔וֹר הִכֵּ֖יתִי אֶ֥לֶף אִֽישׁ׃

֍           ֍            ֍

(יא) וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם, ששם היה שמשון באותו זמן, וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן, הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים, וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ להתגרות בהם, והרי אף על פי שאסור למסור אדם מישראל ליד הגויים, מכל מקום אם הוא אדם הגורם במעשיו סכנה לכל ישראל, כגון שמתגרה בגויים ומחמת כן הם נוקמים בכל ישראל, מותר למוסרו לגויים, ומחמת כן רצו למסור את שמשון ליד הפלשתים, וַיֹּאמֶר לָהֶם שמשון, לא חשבתי שיגרם לכם נזק מחמת מעשי, כי כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם, והיה זה ריב פרטי ביני לבינם, ולא ריב השייך לכל ישראל.

(יב) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אנשי יהודה, אף על פי שאם אומרים הגויים לישראל שימסרו להם אדם אחד, ואם לא יהרגו את כולם, מוטב שייהרגו כולם ולא ימסרו אדם אחד מישראל, מכל מקום אם ייחדו אדם מסוים מחמת שהוא מורד במלכותם, וחייב מיתה בדיני המלכות שלהם, מותר למסור אותו ליד הגויים, ולכן אמרו לו, לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ, לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, כיון שאתה חייב מיתה בדיני מלכותם, ובאופן זה מותר למוסרך בידם. וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן, מסכים אני לכך שתמסרוני ביד פלשתים, רק הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם – שלא תהרגו אותי אתם.

(יג) וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר, לֹא, כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם, וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ. וַיַּאַסְרֻהוּ – קשרו את ידיו בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים – חבלים חזקים שזורים וכפולים בשלשה, חֲדָשִׁים, וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע.

(יד) הוּא בָא עַד לֶחִי [כי לא קשרו את רגליו, אלא רק את ידיו], וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ תרועת שמחה, כי חשבו שיינתן בידם, וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ גבורה מעם ה', וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ, וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו.

(טו) וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה – לחה, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ, וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ.

(טז) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן, בִּלְחִי הַחֲמוֹר, חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם – עשיתי 'חֳמָרִים', ערימות, מאותם פלשתים שהם עם המשול לחמור, והוסיף וביאר את דבריו, בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ.