שיעור 84, ספר שופטים, פרק כ, כב-כו

כב וַיִּתְחַזֵּ֥ק הָעָ֖ם אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּסִ֨פוּ֙ לַֽעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֔ה בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁר־עָ֥רְכוּ שָׁ֖ם בַּיּ֥וֹם הָֽרִאשֽׁוֹן׃ כג וַיַּֽעֲל֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּבְכּ֣וּ לִפְנֵֽי־יְהוָה֮ עַד־הָעֶרֶב֒ וַיִּשְׁאֲל֤וּ בַֽה֙' לֵאמֹ֔ר הַֽאוֹסִ֗יף לָגֶ֨שֶׁת֙ לַמִּלְחָמָ֔ה עִם־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן אָחִ֑י וַיֹּ֥אמֶר ה֖' עֲל֥וּ אֵלָֽיו׃ כד וַיִּקְרְב֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־בְּנֵ֥י בִנְיָמִ֖ן בַּיּ֥וֹם הַשֵּׁנִֽי׃ כה וַיֵּצֵא֩ בִנְיָמִ֨ן ׀ לִקְרָאתָ֥ם ׀ מִֽן־הַגִּבְעָה֮ בַּיּ֣וֹם הַשֵּׁנִי֒ וַיַּשְׁחִיתוּ֩ בִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל ע֗וֹד שְׁמֹנַ֨ת עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָ֑רְצָה כָּל־אֵ֖לֶּה שֹׁ֥לְפֵי חָֽרֶב׃ כו וַיַּֽעֲל֣וּ כָל־בְּנֵי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וְכָל־הָעָ֜ם וַיָּבֹ֣אוּ בֵֽית־אֵ֗ל וַיִּבְכּוּ֙ וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וַיָּצ֥וּמוּ בַיּוֹם־הַה֖וּא עַד־הָעָ֑רֶב וַֽיַּעֲל֛וּ עֹל֥וֹת וּשְׁלָמִ֖ים לִפְנֵ֥י הֽ'׃

֍           ֍            ֍

(כב) אף על פי שנפלו במלחמה רבים מבני ישראל, וַיִּתְחַזֵּק – חיזקו את עצמם הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה עם אנשי בנימין בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

(כג) ולפני שעלו למלחמה בפעם השניה, וַיַּעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי ה' עַד הָעֶרֶב, וַיִּשְׁאֲלוּ שוב בַה' לֵאמֹר, הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי, וגם עתה לא שאלו כראוי לדעת האם ינצחו במלחמה, כי סמכו עדיין על רוב חילם וכוחם, ושאלו רק האם לפי הדין ראויה היא המלחמה, וַיֹּאמֶר ה', עֲלוּ אֵלָיו, כלומר, רשאים אתם לעלות למלחמה, ולא הודיעם אם ינצחו במלחמה.

(כד) וַיִּקְרְבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי.

(כה) וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וַיַּשְׁחִיתוּ בני בנימין בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה, כָּל אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב.

[והטעם שנפלו בני ישראל לפני בני בנימין, כיון שבאותו זמן היה ביניהם עוון חמור של פסל מיכה, שהוא עבודה זרה, ועליו לא התקבצו ישראל למחות, אלא רק על עוון פילגש, ואמר הקדוש ברוך הוא 'על כבודי לא מחיתם, על כבוד בשר ודם מחיתם', ולכן נענשו ישראל בשתי הפעמים הראשונות].

(כו) עתה כבר לא בטחו ישראל על כוחם וגבורתם במלחמה על בני בנימין, וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָל הָעָם, וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל, וַיִּבְכּוּ, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה', וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב, וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים – שלמי תודה לִפְנֵי ה', ותודתם היתה על כך שלא נהרגו כולם, כיון שהבינו עתה שמחמת חטאם היו ראויים כולם להענש.