מסכת ביצה – פרק רביעי

גמרא

שנינו במשנה, 'וְאֵין גּוֹרְפִים תַנּוּר וְכִירַיִם' וְכוּ'. תָּנֵי רַבִּי חִיָיא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יוֹסֵף, קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱפוֹת אֶלָּא אִם כֵּן גּוֹרְפוֹ, מֻתָּר, והיינו כיון שהלכה כרבי יהודה, שמותר להכין ביום טוב גם מכשירי אוכל נפש, אלא שאם יש אפשרות לאפות ללא גריפה, יעשה כן, אך אם אינו יכול לאפות בלא לגרוף, רשאי לגרוף תחילה. דְּבִיתְהוּ – אשתו דְּרַבִּי חִיָיא, נָפַל לָהּ אַרִיחָא בַּתַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא – נפל לה אריח מהכותל הפנימי של התנור לתוך התנור, והתפזרו שברי האריח על קרקעית התנור, אָמַר לָהּ רַבִּי חִיָיא, חֲזִי – התבונני וראי, דַּאֲנָא רִפְתָּא מְעַלְּיָא בְעֵינָא מִינָךְ – שאני רוצה שתאפי לי פת מעולה ונקיה, ולכן מותר לך לגרוף את התנור. אָמַר לֵיה רָבָא לְשַׁמְעֵיהּ – לשמשו, טָוִי לִי בַּר אַוְזָא – צְלֵה לי אווז בתנור, וְאִזְדָהֵר מֵחַרוּכָא – והזהר שלא יחרך על ידי אריח או אבן הנמצאים בקרקעית התנור וייגעו באווז, אלא גרוף את התנור תחילה, שיהא האווז באויר. הרי שהתירו אמוראים אלו לגרוף את התנור ביום טוב, כדי להשתמש בתנור כראוי.

מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: אָמַר לֵיה רַבִינָא לְרַב אַשִּׁי, אָמַר לָן רַב אַחָא מֵהוּצַל, דְּמַר – עבדי אדוני, כלומר עבדי רב אשי, שַׁרְקִין לֵיהּ תַּנּוּרָא בְּיוֹמָא טָבָא – אוטמים את פי התנור בטיט ביום טוב, כדי שלא יצא חומו לחוץ, והרי צריך קודם לגבל את הטיט ונראה הדבר כגיבול טיט לצורך בנין [אבל עצם הגיבול אינו אסור, אף שזו תולדת 'לש', כיון שאי אפשר לעשות זאת מערב יום טוב, והרי זה כהבערה ושאר מכשירי אוכל נפש שאינם יכולים להיעשות מערב יום טוב, שמותר לעשותם ביום טוב. ומחמת כן מותר גם להחליק את הטיט סביבות פי התנור, אף שיש בכך משום מלאכת 'ממרח', כיון שזהו צורך אוכל נפש (רשב"א, ר"ן)]. אָמַר לֵיה – השיב רב אשי לרבינא, אֲנַן – אנו, אַרַקְתָּא דִּפְרָת סַמְכִינָן, כְּלוֹמַר, אֵין אָנוּ גּוֹבְלִין טִיט בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אַרַקְתָּא דִּפְרָת סַמְכִינָן, וְ'רקתא דפרת' הוּא הַטִּיט וְהָרֶפֶשׁ שֶׁסְּבִיבוֹת הַנָּהָר, וכיון שיש שם כבר טיט מוכן, אין אנו צריכים לגבל טיט ביום טוב. אָמַר רָבָא, וְהוּא – ובתנאי דְּצַיְירֵיהּ מֵאֶתְּמוֹל – שֶׁסִּימֵּן האדם מערב יום טוב את המקום שהוא רוצה להוציא משם טיט ביום טוב, וניתק את אותו הטיט ממקומו, שאם לא כן מוקצה הוא, ואסור ליטלו משם ביום טוב.

אָמַר רַבִינָא, וְקִיטְמָא שָׁרֵי – ומותר לגבל אפר במים לצורך טיחת פי התנור, כיון שֶׁהָאֵפֶר אֵינוֹ בַּר גִּבּוּל, כלומר, אין דרך להשתמש בו לבנין, לְפִיכָךְ מֻתָּר לְגַבְּלוֹ בְּיוֹם טוֹב לָטוּחַ בּוֹ פִּי הַתַּנּוּר עַל הַלֶּחֶם אוֹ עַל הַצְּלִי הנמצאים בתנור, שלא תיכנס הרוח ותזיק להם.

אָמַר רַב נַחְמָן, אֲבָנִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, שמסדרים אותם בשדה כמין מקום מושב חלול, מֻתָּר לְצַדְּדָן – לסדרם במקומם בְּיוֹם טוֹב כדי להשתמש בהם, כיון דְּרק בִנְיַן קֶבַע אָסְרָה תּוֹרָה, וּבִנְיַן עֲרַאי לֹא אָסְרָה תּוֹרָה, וְאמנם גָזְרוּ רַבָּנָן עַל בִּנְיַן עֲרַאי אָטוּ [-משום חשש שיבוא האדם לבנות] בִּנְיַן קֶבַע, וְהָכָא – וכאן, בבית הכסא, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ של האדם לֹא גָּזְרוּ רַבָּנָן.

אָמַר רַב יְהוּדָה, הֲאי מְדוּרְתָא – מדורה זו של אש, מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, שָׁרֵי. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, אָסוּר. וְכֵן קְדֵרָה, וְכֵן בִּיעֲתָא – ביצים, וְכֵן פּוּרְיָא – מיטה, וְכֵן חֲבִיתָא – חבית. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, כְּשֶׁהוּא עוֹשֶׂה מְדוּרָה שֶׁל אֵשׁ, לֹא יְהֵא מַנִּיחַ עֵצִים מִלְּמַטָּה, וּמַנִּיחַ אֲחֵרִים עֲלֵיהֶם מִלְמַעְלָה, שֶּׁנִּמְצָא שעושה כְּדֶרֶךְ בִּנְיָן. אֶלָּא אוֹחֵז אֶת הָעֵץ מִלְמַעְלָה, וּמַנִּיחַ אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶּׁכשעושה כן אֵין זֶה דֶּרֶךְ בִּנְיָן. וְכֵן קְדֵרָה, כֶּשֶׁשׁוֹפֵת אוֹתָהּ – כשמניח אותה על האש, לֹא יַנִּיחַ אֲבָנִים בַּתְּחִלָּה וְיִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַקְּדֵרָה, שֶּׁנִּמְצָא כְּמַאֲהִיל אֹהֶל, אֶלָּא אוֹחֵז אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדוֹ, וּמַכְנִיס אֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ. וְכֵן בֵּיצִים, כְּשֶׁרוֹצֶה לִצְלוֹת אוֹתָן, אוֹחֵז אֶת הָעֶלְיוֹנָה, וְנוֹתֵן אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְכֵן פּוּרְיָא – מיטה, העשויה מקרשים המונחים על גבי רגלים, כשבא להקימה, שֶׁאוֹחֵז אֶת הַקְּרָשִׁים בַּתְּחִלָּה, וּמַכְנִיס אֶת הָרַגְלַיִם תַּחְתֵּיהֶם. וְאַף חֲבִיתָא – חבית, כְּשֶׁרוֹצֶה לְהַטּוֹתָהּ ולהניחה עַל גַּבֵּי אֲבָנִים, מַטֶּה אוֹתָהּ תחילה, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס אֲבָנִים תַּחְתֶּיהָ.

שנינו במשנה, 'אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת, וְכֵן בַּדֶּלֶת'. והבינה הגמרא עתה שכוונת המשנה שאין סומכין את הקדירה בדלת. תמהה הגמרא, בַּדֶּלֶת סַלְקָא דַעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שיש מי שסומך את הקדירה בדלת, והרי תישבר הקדירה. אֶלָּא אֵימָא – אלא כך צריך לומר במשנתנו, 'וְכֵן הַדֶּלֶת', כלומר, כשם שאין סומכים את הקדירה בבקעת, כך אין סומכים את הדלת בבקעת. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין סוֹמְכִין אֶת הַקְּדֵרָה בִּבְקַעַת, וְכֵן הַדֶּלֶת, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְּנוּ עֵצִים – לא הותר להשתמש ביום טוב בעצים, אֶלָּא לְצורך הַסָּקָה, אבל לצורך שאר דברים מוקצה הם.