מסכת ביצה – פרק רביעי

משנה

מַשִּׁילִין – מותר להשליך פֵּירוֹת מן הגג דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה – חלון הקבוע בתקרה בְּיוֹם טוֹב, וכגון שהיו לו חיטים ושעורים שטוחים על הגג, ורואה שעומד לרדת גשם, רשאי להשליך את החיטים והשעורים דרך החלון שבתקרה אל תוך הבית, אף שאין בזה צורך אכילה, התירו לו חכמים טירחא זו, כדי למנוע ממנו הפסד. אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת – אך בשבת הדבר אסור.

וּמְכַסִּין אֶת הַפֵּירוֹת בְּכֵלִים, כדי להגן עליהם מִפְּנֵי הַדֶּלֶף – מטיפות המים המטפטפות בתוך הבית. וְכֵן מכסים כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן מפני הדלף. וְנוֹתְנִין כְּלִי ריק בתוך הבית תַּחַת מקום הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת, כדי שלא יתלכלך הבית.

גמרא

שנינו במשנה, 'מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה ביום טוב'. אָמַר רַב נַחְמָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שמותר להכניס את הפירות לבית דרך הארובה, אֶלָּא כשהפירות נמצאים בְּאוֹתוֹ הַגַּג שבו הארובה, ואין בהולכתם לארובה טירחא גדולה, אֲבָל להוליך את הפירות מִגַּג אחד, שבו הם נמצאים, לְגַג אחר, שבו יש ארובה, לֹא – אסור.

מסייעת הגמרא מברייתא לדברי רב נחמן, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, לֹא יְשִׁיטֵם – לא יעביר את הפירות מִגַּג לְגַג, אֲפִילּוּ גַּגּוֹתֵיהֶן שָׁוִין, ואף שאין בכך טירחא מרובה של העלאת הפירות או הורדתם, שהרי הגגות שוים בגובהם, מכל מקום הדבר אסור.

מביאה הגמרא ברייתא נוספת בענין דומה: תָּאנָא – שנינו בברייתא, לֹא יְשַׁלְשְׁלֵם בְּחֶבֶל על ידי שיכניסם בַּחַלּוֹנוֹת שבכתלי הגג וישלשלם למטה, לבית, כיון שיש טורח בהעלאתם לחלון והורדתם משם לארץ, וְכן לֹא יוֹרִידֵם בְּסוּלָּמוֹת, והוא הדין שאין להורידם במדרגות וכדומה (רש"י, ר"ן).

שנינו במשנה, 'וּמְכַסִּין אֶת הַפֵּירוֹת בכלים מפני הדלף' וְכוּ'. אָמַר עוּלָא, אֲפִילּוּ אֲוִירָא דְּלִיבְנֵי – אפילו אם היו סדורות על הגג לְבֵנִים העומדות לבנין, ומוקצה הם, וחושש שהגשמים העומדים לרדת יזיקו להם, מותר ליטול כלים ולפרוס עליהם, כדי להצילם, ואף על פי שהלבנים עצמם מוקצה הם, ואסורים בטלטול, מכל מקום מותר לטלטל לצורכם כלים שאינם מוקצה. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר, פֵּירוֹת הָרְאוּיִין – אין לטלטל כלים אלא לצורך פירות וכדומה, שאינם מוקצה, אבל אסור לטלטל כלים לצורך דבר שהוא עצמו אסור בטלטול. וְאָזְדָא רַבִּי יִצְחָק לְטַעֲמֵיהּ – והלך בזה רבי יצחק לשיטתו, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק במקום אחר, אֵין כְּלִי נִיטָּל אֶלָּא לְדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת, כלומר, אין לטלטל כלי לצורך דבר אחר, אלא אם כן אותו דבר מותר גם הוא בטלטול. פוסק הרי"ף את ההלכה: וּכְבָר בֵּירַרְנו בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (פרק עשרים וארבעה) שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יִצְחָק.

שנינו במשנה, 'וְנוֹתְנִין כְּלִי תַּחַת הַדֶּלֶף בְּשַׁבָּת'. תָּאנָא – שנינו בברייתא, וְאִם נִתְמַלֵּא הַכְּלִי, שׁוֹפֵךְ וְשׁוֹנֶה – שופך את המים, וחוזר ושופך גם פעם שניה אם נתמלא שוב, וְאֵינוֹ נִמְנָע מלעשות כן אפילו כל היום, [ובלבד שיהא זה דלף הראוי לשימוש, שאם לא כן הרי הוא מוקצה, וגם הכלי שלתוכו הוא מטפטף נעשה מוקצה, והרי זה מבטל כלי מהיכנו, ואסור להניחו תחת הדלף, ר"ן].

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: בֵּי רֵחַיָּיא דְּאַבַּיֵי דַּלוּף – הריחיים של אביי היו מונחים במקום שהיה בו דלף, וטפטפו המים על הריחיים שלו, וכיון שהיו עשוים מטיט, היו המים ממחים אותם, ואף שהניח שם כלים, כפי שהתבאר שהדבר מותר, לא הספיקו הכלים לדלף שהיה שם, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה – בא אביי לפני רבה, שהיה רבו, לשאול אותו כיצד לנהוג, אָמַר לֵיהּ רבה, זִיל עַיְּילֵיהּ לְפוּרְיֵיךְ לְהָתָם – לך והכנס לשם את מיטתך, כדי לישן שם, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי – כדי שעל ידי זה יהיו הריחיים המונחות שם מאוסות להיות לפניך כִּגְרָף שֶׁל רְעִי [-ככלי שיש בו צואה, שהוא מאוס], וְאַפְּקֵיהּ – ויהיה מותר לך להוציאם משם, כדין גרף של רעי. אָמַר לֵיהּ – שאל אותו אביי, וְכִי עוֹשִׂין גְּרָף שֶׁל רְעִי לְכַתְּחִלָּה – וכי מותר לגרום לכתחילה שיהא הדבר בעיני האדם כגרף של רעי. אַדְּהָכִי וְהָכִי – בינתיים, עד שהתמהמה אביי בשאלתו, נָפַל בֵּי רֵחַיָּיא דְּאַבָּיֵי – נפלו ונשברו הריחיים של אביי מחמת הדלף, אָמַר אביי, תֵּיתֵי לִי – היה ראוי לי שבא עלי עונש זה, דְעֲבְרִי אַדְּמַר – שעברתי על דברי אדוני, רבה, ולא עשיתי מיד כהוראתו, שמותר לעשות כן.

הגמרא מביאה מימרא בענין גרף של רעי: אָמַר שְׁמוּאֵל, גְּרָף שֶׁל רְעִי, וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, אף שהם מוקצים מחמת מיאוס, מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה בשבת, ולרוקנם שם, כיון שהם מאוסים כשהם בבית לפני האדם. תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם, מוּתָּר לְהוֹצִיאָן לָאַשְׁפָּה, וּכְשֶׁהוּא מַחֲזִירוֹ – כשבא להחזיר את הכלי הריק לבית, אסור לטלטלו סתם, שהרי מוקצה הוא, אלא נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם, וּמַחֲזִירוֹ אגב המים שבו. וְכִי הֵיכִי דְּשָׁרֵי לְאַפּוּקֵיהּ לָרְעִי אַגַּב מָנָא – וכמו שהותר להוציא את הצואה אגב הכלי, הָכִי נַמִי שָׁרֵי לְאַפּוּקֵיהּ בְּעֵינֵיהּ – כך גם מותר להוציא דבר מאוס בפני עצמו משום מאיסותו, דְּהָא הַהִיא עַכְבָּרְתָא דְאִשְׁתַּכַּח בְּאִסְפַּרְמָקְיָא דְּרַב אַשִׁי – שהרי היה מעשה בעכבר מת שנמצא בבשמים של רב אשי, וְאָמַר לְהוּ – ואמר רב אשי לבני ביתו, נִקְטוּהּ בְּצוּצִיתֵיהּ וְאַפְּקוּהָּ – אחזוהו בזנבו והוציאוהו מהבשמים, הרי שהותר להוציא דבר מיאוס אפילו ללא כלי.

מוסיף הרי"ף, וְלֹא מִיבַּעְיָא – ואין צריך לומר בְּיוֹם טוֹב, דְּשָׁרֵי לְטִלְטוּל – שמותר לטלטל דבר מיאוס ולהוציאו, אֶלָּא אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת נַמִי שָׁרִי – גם כן מותר הדבר, כִּדְגַרְסִינָן – כפי שלמדנו במסכת שבת (קכא:) בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ, הֲלָכָה, כּוֹפִין קְעָרָה עַל גַּבֵּי נֵר ועל צואה של קטן וכו', ומבואר בגמרא שם שצואה הנמצאת במקום בני אדם מותר להוציאה כמות שהיא, גם שלא על ידי כלי.