מסכת ביצה – פרק חמישי
שנינו במשנה, 'וְאֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אֶלָּא אוֹכֵל נֶפֶשׁ בִּלְבָד'. מקשה הגמרא, וּרְמִינְהִי – וקשה על כלל זה ממה ששנינו במשנה לעיל, 'מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה, בְּיוֹם טוֹב אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת', הרי שיש חילוק בין יום טוב לשבת גם בדבר שאינו הכנת אוכל נפש. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשניות, הָא – המשנה לעיל, המתירה להכניס פירות מהגג לבית, היא כדעת בֵּית הִלֵּל, והָא – ואילו הסיפא של משנתנו, האומרת שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, כדעת בֵּית שַׁמַּאי היא, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה לעיל (פרק ראשון), בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין ביום טוב לֹא אֶת הַקָּטָן, וְלֹא אֶת הַלּוּלָב, וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שאין בכך צורך אוכל נפש, וסוברים הם שלא הותרו ביום טוב אלא מלאכות שיש בהם צורך אוכל נפש ממש, ואף כאן לא התירו את טלטול הפירות שלא לצורך אוכל נפש, משום שיש בזה טירחא שלא לצורך, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה גם הוצאה לשאר דברים, והוא הדין כאן, שהתירו לטלטל את הפירות מהגג לתוך הבית ביום טוב מחשש הפסד, ואף שאין בטלטול זה צורך אוכל נפש.
משנה
המשניות הבאות עוסקות בדיני הוצאה מחוץ לתחום שבת, בשבת או ביום טוב. ולהבנת דינים אלו יש להקדים, שכשם שאסור לאדם עצמו לצאת מחוץ לתחום שבת, והיינו אלפיים אמה מסוף העיר או ממקום שביתתו [אם שָׁבַת מחוץ לעיר], כך אסור להוליך את כליו של האדם אל מחוץ לתחום, ואפילו אדם אחר, שרשאי ללכת למרחק גדול יותר, וכגון שהניח עירובי תחומין לעצמו, אסור להוליך את כליו של אדם אחר, שלא הניח עירובי תחומין.
הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים, השייכים לאדם, הרי הם כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, ומותר להוליכם בשבת וביום טוב רק למקום שבעליהם רשאי ללכת. הַמּוֹסֵר ביום טוב עצמו בְּהֵמָה השייכת לו לִבְנוֹ אוֹ לְרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלָיו של הבעלים, ולא כרגלי הבן או הרועה, ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה.
אחים שירשו את אביהם, ועדיין לא חלקו בירושה, כֵּלִים הַמְיוּחָדִים לְשימוש אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי הֵן כְּרַגְלָיו, וְכלים שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לאחד מהם, הרי הם כרגלי כל האחים, ואין להוליכם אלא לְמָּקוֹם שֶׁכּוּלָּן הוֹלְכִין – שכולם רשאים ללכת לשם.
גמרא
שנינו במשנה, 'הַמּוֹסֵר בְּהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ אוֹ לְרוֹעֶה הרי אלו כרגליו' וכו'. אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה בִּשְׁנֵי רוֹעִים, והיינו שמסרה לאחד מהם ביום טוב על דעת שימסרנה לרועה השני, וירעו אותה שניהם יחד, אך הרועה הראשון לא עשה כן ולא מסרה לשני ביום טוב (רמב"ן), דְּבאופן זה לֹא קָנָה אפילו אֶחָד מֵהֶן, וּלְפִיכָךְ נשארת הבהמה ברשות הבעלים, והֲרֵי אֵלוּ כְּרַגְלָיו. אֲבָל אִם מְסָרָהּ לְרוֹעֶה אֶחָד, והוא הרועה הרגיל לרעות בהמה זו, או שאמר לו מערב יום טוב שימסרנה לו ביום טוב, הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה, וַאֲפִילּוּ לֹא מְסָרָהּ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עצמו, כיון שמתוך מעשיו ניכרת מחשבתו, שהיתה כוונתו מערב יום טוב למסור את הבהמה לרועה זה, הֲרֵי הִיא כְּרַגְלֵי הָרוֹעֶה.
הגמרא מביאה ברייתא בענין חפץ השייך לשני בני אדם שכל אחד מהם רשאי להלך למקום אחר: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שְׁנַיִם שֶׁשָּׁאֲלוּ חָלוּק [-בגד] אֶחָד מאדם שלישי, זֶה – אחד מהם שאלו כדי לֵילֵךְ בּוֹ בשבת בשַׁחֲרִית לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְזֶה – וחבירו שאלו כדי לִיכָּנֵס בּוֹ בשבת בעַרְבִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת, זֶה – האחד עֵירֵב עָלָיו לַצָּפוֹן – הניח עירוב תחומין בצד צפון, וכיון שמקום הנחת העירוב נחשב כמקום שביתתו, נמצא שמהלך עד מקום הנחת העירוב, ואלפיים אמה נוספות ממקום העירוב והלאה, ואסור לו להתרחק ממקום הנחת העירוב יותר מאלפיים אמה, וְזֶה – והאדם האחר ששאל את החלוק עֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם – הניח עירוב תחומין בצד דרום, ואינו רשאי להתרחק ממקום עירובו יותר מאלפיים אמה, וכיון שהחלוק מושאל לשניהם, הרי הוא כרגלי שניהם, ולכן זֶה שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַצָּפוֹן, מְהַלֵּךְ לַצָּפוֹן רק כְּרַגְלֵי [-כפי שרשאי להלך] מִי שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם, ולא יותר. וְזֶה שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם רק כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַצָּפוֹן, ולא יותר. וכגון שזה עירב במרחק אלף אמה לצפון, וזה עירב במרחק אלף אמה לדרום, נמצא שהראשון רשאי להלך שלשת אלפים אמה לצד צפון [אלף עד העירוב, ואלפיים מהעירוב והלאה], ואלף אמה לדרום [כיון שאלף אמה אלו נמצאים בתוך תחום שבת מהעירוב], והשני רשאי להלך שלשת אלפים אמה לצד דרום [אלף אמה עד העירוב שהניח, ואלפיים מהעירוב והלאה], ואלף אמה לצד צפון [שהם עדיין בתוך תחום שבת של העירוב], ויש להם אלף אמה שבהם שניהם רשאים להלך, ואף את הבגד מותר לטלטל רק באותם אלף אמה. וְאִם מִיצְּעוּ עָלָיו אֶת הַתְּחוּם – אם הבגד נמצא באמצע בין שני תחומי שבת, כגון שהאחד הניח עירובו במרחק אלפיים אמה לצפון, ואסור לו להלך כלל לכיוון דרום, והשני עירב במרחק אלפיים אמה לדרום, ואסור לו להלך כלל לצפון, נמצא שאין שום מקום ששניהם רשאים להלך בו, ולכן הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמו. ומבאר הרי"ף את הדברים, פֵּירוּשׁ, כָּל אָדָם שֶׁשָּׁבַת בְּמָקוֹם, יֵשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. וְאִם נָתַן אֶת עֵירוּבוֹ בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לְמִזְרָח, יֵשׁ לוֹ לַהֲלוֹךְ עוֹד מִמְּקוֹם עֵירוּבוֹ לְמִזְרָח אַלְפַּיִם אַמָּה, וְהֵן הָאַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁהָיוּ לוֹ בְּמַעֲרָב קודם שעירב, וכְּשֶׁנָּתַן אֶת עֵירוּבוֹ לְסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה לַמִּזְרָח הֶעְתִּיק [-העביר] אֶת הָאַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁהָיָה לוֹ בַּמַּעֲרָב לְרוּחַ הַמִּזְרָח, וְנֶאֱסַר לְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַמַּעֲרָב אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת. וְאִם נָתַן עֵירוּבוֹ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לַמִזְרָח מִמְּקוֹם שְׁבִיתָתוֹ, נִמְצָא שֶׁהֶעְתִּיק אֶלֶף אַמָּה לַמִזְרָח מִן הָאַלְפַּיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּרוּחַ הַמַּעֲרָב, וְנִשְׁאַר לוֹ בַּמַּעֲרָב אֶלֶף אַמָּה, וְנִמְצָא מְהַלֵּךְ לְרוּחַ הַמִּזְרָח שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה, וּלְרוּחַ הַמַּעֲרָב אֶלֶף אַמָּה. עַכְשָׁיו, אִם שָׁאֲלוּ שְׁנַיִם חָלוּק אֶחָד, זֶה לֵילֵךְ בּוֹ שַׁחֲרִית לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לְרוּחַ מִזְרָח, וְזֶה לֵילֵךְ בּוֹ עַרְבִית לְבֵית הַכְּנֶסֶת לְרוּחַ מַעֲרָב, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּדְרָשׁ בַּצָּפוֹן וּבֵית הַכְּנֶסֶת בַּדָּרוֹם, וְנָתַן הָאֶחָד שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ לְצָפוֹן אֶת עֵירוּבוֹ בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה בַּצָּפוֹן, הֲרֵי נִשְׁאַר לוֹ אֶלֶף אַמָּה בַּדָּרוֹם, וְאֵין לוֹ לְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם אֶלָּא אוֹתָם אֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד, וְכֵיוָן שֶׁזֶּה הֶחָלוּק קָנָה שְׁבִיתָה גם כְּרַגְלֵי זֶה שֶׁעֵירֵב עָלָיו לְצָפוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁחֲבֵירוֹ עֵירֵב בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה לַדָּרוֹם ויֵשׁ לוֹ לְהַלֵּךְ בעצמו בַּדָּרוֹם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה, מכל מקום אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהַלֵּךְ בְּזֶה הֶחָלוּק לַדָּרוֹם אֶלָּא עַד אֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד, שֶׁהוּא כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַצָּפוֹן. וְכֵן זֶה שֶׁעֵירֵב לְצָפוֹן, כֵּיוָן שֶׁחֲבֵירוֹ עֵירֵב לְדָרוֹם בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה, וְלֹא נִשְׁאַר לוֹ בְּצָפוֹן אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה בִּלְבָד, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְזֶה שֶׁעֵירֵב לְצָפוֹן לְהַלֵּךְ לְצָפוֹן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה, מכל מקום אֵין לוֹ לֵילֵךְ בְּזֶה הֶחָלוּק לְצָפוֹן חוּץ מֵאֶלֶף אַמָּה בִּלְבַד, שֶׁהִיא כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם. וְזֶהוּ פֵּירוּשׁ 'זֶה שֶׁעֵירֵב עָלָיו לְצָפוֹן מְהַלֵּךְ לְצָפוֹן כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם, וְזֶה שֶׁעֵירֵב עָלָיו לַדָּרוֹם מְהַלֵּךְ לַדָּרוֹם כְּרַגְלֵי מִי שֶׁעֵירֵב לַצָּפוֹן'. ומה שאמרו 'וְאִם מִיצְּעוּ עָלָיו אֶת הַתְּחוּם הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמוֹ', כְּלוֹמַר, אִם כָּל אֶחָד מֵהֶן נָתַן אֶת עֵירוּבוֹ בְּסוֹף אַלְפַּיִם אַמָּה, זה לצפון וזה לדרום, נִמְצָא מִי שֶׁעֵירֵב לְצָפוֹן אֵין לוֹ לְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת, וּמִי שֶׁעֵירֵב לַדָּרוֹם אֵין לוֹ לְהַלֵּךְ בַּצָפוֹן אֲפִילּוּ אַמָּה אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁהֶחָלוּק קָנָה שְׁבִיתָה כְּרַגְלֵי שְׁנֵיהֶם, הֲרֵי זֶה לֹא יְזִיזוּהוּ מִמְּקוֹמו.
(ספר יוחסין)
