מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ה

פרק ה, משנה א: המוכר ספינה, מכר את התורן שהמפרשים תלויים עליו, את המפרשים עצמם, את העוגן ואת המשוטים. אך לא מכר את העבדים האוחזים במשוטים, ולא את השקים של הסחורה, ולא את הסחורה עצמה. ואם מכר לו בפירוש את הספינה וכל מה שבתוכה, קנה גם דברים אלו.

המוכר קרון, לא מכר את הפרדות המוליכות אותו, אם אינן קשורות לקרון בשעת המכר. ואם מכר את הפרדות, לא מכר את הקרון. מכר את ה'צמד' של ברזל המצמיד את שני השוורים החורשים, לא מכר את השוורים עצמם. ואם מכר את השוורים, לא מכר את הצמד. ולדעת רבי יהודה ניתן לדעת לפי המחיר מה היתה כוונת המכירה, שהרי יש הפרש גדול בין מחיר הצמד לבדו למחיר הבקר והצמד יחד. אך לדעת חכמים אין הדמים ראיה, כיון שיתכן שהתכוון לתת לו את ההפרש במתנה.

משנה ב: המוכר חמור, לדעת תנא קמא לא מכר את כליו המשמשים למשאות, לדעת לנחום המדי מכר אף כלים אלו, ולדעת רבי יהודה הדבר תלוי בלשונו, שאם היה החמור עומד לפניו עם הכלים, ואמר לו 'מכור לי חמורך זה', כוונתו שימכרנו לו עם הכלים. אך אם שאלו האם 'חמורך הוא', והסכים למוכרו לו, כוונתו לקנות רק את החמור, ואין הכלים בכלל המכירה, הגם שהיו על החמור בזמן המכירה.

משנה ג: המוכר לחבירו 'אתון מניקה', הרי זו ראיה שכוונתו למכור גם את הסייח, שאם לא כן מה התועלת שיש לקונה מכך שהאתון מניקה. אבל אם מכר לו 'פרה מניקה', לא מכר את בנה, שהרי יתכן שכוונתו היתה לשבח את הפרה שנותנת היא חלב, ויכול הקונה להשתמש בו לשתיה.

המוכר 'אשפה', והוא מקום הגבוה או נמוך שלשה טפחים ומיוחד להנחת זבל בהמות, מכר גם את הזבל הנמצא שם. מכר בור מים, מכר גם את המים שבו. מכר כוורת, מכר את הדבורים שבה. מכר שובך, מכר את היונים שבו.

הקונה מחבירו את כל היונים שיוולדו בשובך בשנה זו, משאיר למוכר את שני הגוזלים הראשונים, כדי שישארו עם אמן, ולא תברח מהשובך. המוכר לחבירו את כל הדבורים שיוולדו בכוורת בשנה זו, נוטל שלשה נחילים ראשונים, שהם המובחרים ביותר, ואחר כך נוטל לסירוגין, נחיל אחד לו ונחיל אחד לבעל הכוורת, כדי שישארו עם הדבורים הראשונות, ותתיישב הכוורת. המוכר לחבירו את חלות הדבש שבכוורת, צריך לשייר שתי חלות, שמהן מתפרנסות הדבורים במשך החורף. הקונה מחבירו עצי זית כדי לקצוץ את ענפיהם, מניח שני ענפים, כדי שיחזור העץ ויצמח.

משנה ד: הקונה שני אילנות בשדה חבירו, לתנא קמא לא קנה חלק בקרקע כלל, ולרבי מאיר קנה קרקע. הקונה שלשה אילנות, לדברי הכל קנה גם את הקרקע שביניהן. ובאופן שלא קנה קרקע, אין בעל הקרקע רשאי לחתוך את ענפי האילן המתפשטים מעל שדהו, כיון שהקרקע שלו משועבדת לבעל העצים, והצומח מהגזע ומעלה שייך לבעל האילנות, והצומח מהשורשים שייך לבעל הקרקע. ואם מתו האילנות, אין לו קרקע. ובאופן שקנה קרקע, רשאי בעל השדה לקצוץ את הענפים המפריעים לשדהו, כיון שלא שעבד לו קרקע יותר ממה שמכר לו בפועל. וכל מה שצומח, בין מהגזע ובין מהשורשים, שייך לבעל העצים. וגם לאחר שמתו העצים, נשארת הקרקע של בעל העצים.

משנה ה: המוכר ראש בהמה גסה, אין רגליה בכלל המכירה. וכן אם מכר את רגליה, אין הראש בכלל. מכר את הריאות, לא מכר את הכבד, וכן להיפך. אבל בבהמה דקה, המוכר את הראש, גם רגליה בכלל. אך אם מכר את הרגלים אין הראש בכלל. מכר את הריאה, הרי הכבד בכלל. אך אם מכר את הכבד, אין הריאה בכלל.

משנה ו: המוכר לחבירו חיטים 'יפות' ונמצא שהן רעות, יכול הלוקח לבטל את המקח. המוכר לחבירו חיטים 'רעות' והתברר שהן יפות, יכול המוכר לבטל את המקח. מכר לו חיטים יפות או רעות, ואכן היו כפי שסוכם, אין אחד מהם יכול לחזור בו. מכר לו מין מסוים של חיטין והתברר שהוא מין אחר לגמרי, או שמכר לו עצי זית ונמצא שהם עצי שקמה, וכל כיוצא בזה, כל אחד מהם יכול לחזור בו.

משנה ז: המוכר פירות לחבירו, ופסקו את מחירם, אם משך הקונה את הפירות בסימטא או בחצר השייכת לשניהם, קנה, ואפילו שלא מדד את הפירות. אך המדידה על ידי המוכר אינה קונה ללא משיכה. ואם רוצה הקונה לקנות את הפירות מיד, שוכר הוא את מקומם, וקונה אותם בקנין 'חצר'. הקונה מחבירו פשתן, לא זכה בו עד שיגביהנו. ואם היה הפשתן מחובר לקרקע, ואמר לו המוכר לך ותייפה את הקרקע עבורי ותקנה בשכר זה את הפשתן המחובר לקרקע, ותלש אפילו פשתן כל שהוא כדי לייפות את הקרקע, קנה בדמי שכירותו את כל הפשתן המחובר.

משנה ח: המוכר לחבירו יין או שמן, ורוצה אחד מהצדדים לחזור בו מהמקח, אם עדיין לא התמלא הכלי שמודדים בו, הרי לא נגמר המקח ויכולים לחזור בהם. אך אם כבר התמלאה המידה, הרי מאותו זמן הכלי מושאל לו, וקנה את מה שבתוכו, ואינם יכולים לחזור בהם. אם היה אדם המתווך ביניהם, והוא מדד את היין או השמן תמורת תשלום, ונשברה החבית מחמת שלא נזהר כראוי, עליו לשלם על כך.

המוכר יין או שמן לחבירו, לאחר שרוקן את התכולה של הכלי לתוך הכלי של הלוקח, צריך להשהות את הכלי מעט, שיטפטף לו שלש טיפות, כדי שגם מה שנדבק בשולי הכלי יטפטף לכלי של הלוקח, ומה שנשאר בכלי לאחר מכן שייך למוכר. וחנוני המוכר יין תמיד, לא הטריחוהו לטפטף שלש טיפות, אלא מוכר כדרכו. ולדעת רבי יהודה פטרוהו חכמים מכך רק בערב שבת, ולא בכל ימות השנה.

משנה ט:  השולח ילד לחנות עם מטבע וכלי עבור השמן, ונתן לו שמן ועודף, ואיבד הילד את העודף ושבר את הכלי, החנוני חייב בתשלומי הכלי, השמן והמטבע, כיון שלא היתה כוונת המשלח אלא להודיעו שהוא זקוק לשמן, ולא שישלחנו ביד הקטן [ואף שהכלי שנמסר ליד הקטן הרי הוא כ'אבידה מדעת', מדובר כאן כשהשתמש החנוני לצורך עצמו באותו כלי, ונעשה עליו כשואל שלא מדעת, שדינו כגזלן]. ורבי יהודה פוטר את החנוני, כיון שהיתה כוונתו שישלח הכל עם הילד [וגם לגבי הכלי אינו אלא כ'שואל']. ואם לא השתמש החנוני לצורך עצמו בכלי, אלא מדד שמן לצורך הילד בלבד, פטור מדמי הכלי.

משנה י: המוכר בסיטונאות, מנקה את הכלים שהוא מוכר בהם יין ושמן פעם בשלשים יום. ובעל הבית, שאינו מוכר הרבה, מקנחם פעם בשנים עשר חודש. רשב"ג חולק ואומר שאדרבה, הסיטונאי שמשתמש עם הכלים תדיר, מקנחם פעם בשנים עשר חודש, לפי שאין השמן והיין מספיקים להדבק בהם. ואילו בעל הבית, שאינו מוכר תדיר, הרי השמן והיין נדבקים בהם, ועליו לקנחם פעם בשלשים יום. חנוני, שאינו מטיף שלש טיפין בסיום המדידה, נדבקים השמן והיין לדפנות כליו, ומקנח את מדותיו פעמיים בשבוע. ומנקה את המשקולות המשמשות לשקילת דברים לחים פעם בשבוע, ואת המאזניים, שיש להם בית קיבול ונדבק בהם יותר, מקנח אחרי כל שקילה ושקילה.

משנה יא: על הדין האמור בסיום המשנה הקודמת אמר רשב"ג, שרק את המאזניים ששוקלים בהם דברים לחים יש צורך לקנח אחרי כל שקילה, אבל במאזנים ששוקלים בהם דברים יבשים אין צריך לקנח אחר כל שקילה [אך לדעת חכמים גם בזה יש צורך לקנח אחרי כל שקילה].

המוכר לחבירו סחורה בשיעור ליטרא, צריך להוסיף לו יותר ממשקל זה, בשיעור שתרד כף המאזניים שבה הסחורה בשיעור טפח. ואם אינו עושה כן, אלא שוקל לו במדוייק, עליו להוסיף לו את אותם הכרעות שהיה צריך להכריע לו בעת השקילה, והיינו אחד ממאה בלח, ואחד ממאתיים ביבש.

במקום שנוהגים למדוד במידה קטנה, ולתת לו הכרעה על כל מדידה, אינו רשאי למדוד לו הכל במידה אחת גדולה וליתן לו רק הכרעה אחת, שהרי מפסיד בכך את הלוקח. ובמקום שרגילים למדוד במידה גדולה, לא ימדוד במידה קטנה, כיון שיש בכך הפסד למוכר, שצריך להוסיף לו הכרעה על כל מדידה. במקום שנהגו למדוד במידה 'מחוקה', שאינה עולה על גדותיה, לא יגדוש. ובמקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק.