מסכת בבא קמא, פרק ג, משנה ג

משנה ג: הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם, וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה. הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ:

הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, לִזְבָלִים – כדי שיירקבו ויהיו ראויים לזבל בהם את השדה, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בעל הקש והתבן בְּנִזְקוֹ. מוסיפה המשנה, וְאף קודם שהוזק על ידם אדם אחר, קנסו חכמים את המוציא ואמרו שכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן, זָכָה – רשאי כל אדם ליטול את הקש והתבן לעצמו, כיון שהפקירום חכמים, כקנס לאותו אדם שהוציאם לרשות הרבים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אפילו אם עשו כן ברשות, כגון בזמן שכל בני האדם מוציאים את הזבלים לרשות הרבים, ולא אסרו חכמים את ההוצאה עצמה, וְהִזִּיקוּ, חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. וְאם הניחום שם שלא ברשות, כָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.

הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל (-צואת בהמה) של הפקר שהיה מונח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, והתכוין לזכות בכך לעצמו, והשאירו במקומו, הרי זה בור השייך לו, וְאם הֻזַּק בָּהֶן אַחֵר, חַיָּב בְּנִזְקוֹ.