משנה ד: שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּב. וְשֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר. שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר לְתַמּוּתוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ. שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא) כִּי יִגַּח, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ:

שׁוֹר שֶׁל אדם פִּקֵּחַ [-בן דעת] שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ [שאינו שומע ואינו מדבר, ואין בו דעת], או של שׁוֹטֶה, וְכן של קָטָן, חַיָּב הפקח בתשלומי נזקו.

וְשור תם שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ, פָּטוּר בעליו, שהרי חרש ושוטה פטורים מכל חיובי התורה, ולגבי קטן מדובר ביתום, וכיון שחסה התורה על בעליו של שור תם שישלם רק חצי נזק, כך חסו חכמים על היתום שלא ישלם כלל.

שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח, בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שיהא אחראי על שמירת השור, וּמְעִידִין לָהֶן – מעידים על נגיחותיו בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, ואחר שלש פעמים נעשה מועד. ואם לאחר שנעשב מועד נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, או שנִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן, חָזַר לְתַמּוּתוֹ, ורק אם יגח שלש פעמים לאחר שנעשה בעליו בן דעת יחזור וייעשה מועד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שמכירת השור מפקיעה אותו מחזקת מועד, ויש צורך שיגח השור שלש פעמים כשהוא בחזקת בעליו החדש, והוא הדין כאן שיצא השור מחזקת האפוטרופוס לחזקת הבעלים האמיתי, חזר לתמותו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אף לאחר שנעשה בעליו בן דעת הֲרֵי הוּא בְחֶזְקָתוֹ, שהוא מועד, כיון שאין שינוי הבעלות על השור משנה את דינו לענין זה.

שור שנגח אדם והרגו, חייב מיתה. אבל שׁוֹר הָאִצְטָדִין – שור המשחק באיצטדיון, שמרגילים אותו ליגח, אף אם הרג אדם אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'כִּי יִגַּח', ויש לדרוש שפסוק זה עוסק רק בשור הנוגח מעצמו, וְלֹא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ – ולא שור שהרגילוהו ליגח.