מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 18

הגמרא ממשיכה בענין עירוב תבשילין: אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב, עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין שיעור כַּזַּיִת, בֵּין אם מניחם לְצורך אדם אֶחָד, ובֵין אם מניחם לְצורך מֵאָה בני אדם. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, בא רב להשמיענו דְּלֹא בָּעִינַן – שאין צורך שיהא שיעור כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

דין נוסף: וְתַבְשִׁיל זֶה, אֲפִילּוּ צָלִי, וַאֲפִילּוּ שָׁלוּק – מבושל במים זמן רב מאד, וַאֲפִילּוּ כָּבוּשׁ בחומץ וחרדל ומיני ירקות, וַאֲפִילּוּ מְבֻשָּׁל במים, וַאֲפִילּוּ קוּלְיָס הָאִסְפָּנִין – מין דג מלוח שנאכל גם ללא בישול, שֶׁהֵדִיחוֹ בְּחַמִּין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, והדחתו במים חמים נחשבת כבישולו, מאחר והוא קל מאד להתבשל, הרי זה נחשב תבשיל וניתן להשתמש בו לצורך עירוב תבשילין.

אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין צְרִיכִין דַעַת – רצון וכוונה לשם עירוב תבשילין. הגמרא מבררת עתה האם כוונתו לדעת המניח או לדעת מי שהניחו עבורו. אומרת הגמרא, פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, דדַעַת מַנִּיחַ בָּעִינַן – יש צורך בדעתו של מניח העירוב, שיעשה כן לשם עירוב תבשילין. דַעַת מִי שֶׁהִנִּיחוֹ לוֹ, בָּעִינַן אוֹ לֹא בָּעִינַן – האם יש צורך שגם אותו אדם שעבורו נעשה העירוב יתכוון וירצה בכך, או לא.

פושטת הגמרא את הספק: תָּא שָׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה, דִּשְׁמוּאֵל מְעָרֵב אַכֻּלָּהּ נְהַרְדְּעָא – שהרי שמואל היה מניח עירוב תבשילין עבור כל בני העיר נהרדעא, וכן רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִי מֵעָרְבֵי אַכֻּלָּהּ – היו מערבים עבור כל בני העיר טְבֶרְיָא, הרי שאין צורך בדעתו של אותו אדם שהניחו עבורו, אלא די בכך שיתכוון לכך המניח עצמו. וכן היה מַכְרִיז רַבִּי יַעֲקֹב ביום טוב, מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, יָבֹא וְיִסְמֹך עַל שֶׁלִּי, הרי שהיה מכריז כך אף לאותם שלא ידעו כלל שהניח עבורם עירוב תבשילין. ומבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – עד איזה מרחק מועיל עירובו של האדם לצורך אחרים הנמצאים מחוץ לעירו, והרי לא מסתבר כלל שאדם אחד יניח עירוב תבשילין עבור כל בני העולם. אָמַר רַב נַחוּמִי בַּר זְכַרְיָה מִשְּׁמֵיהּ (-משמו) דְּאַבַּיֵי, עַד מרחק של תְּחוּם שַׁבָּת, והיינו עד אלפיים אמה מסביב לעיר שהוא נמצא בה, כיון שמן הסתם דעתו של האדם רק על אותם הנמצאים בתחומו, ולא על הרחוקים יותר (ויתכן שאפילו אם יתכוון בפירוש לעשות כן עבור הרחוקים יותר, אין עירובו מועיל (ר"ן)). וְשַׁמְעִינָן מֵהַנֵּי כֻּלְּהוּ – ומוכח מכל הנהגותיהם של אמוראים אלו, שהיו מניחים עירוב לכל בני עירם, דְּלֹא בָּעִינַן דַּעַת מִי שֶׁהִנִּיחוּ לוֹ, אֶלָּא כְּשֶׁמּוֹדִיעוֹ בְּיוֹם טוֹב עַצְמוֹ, שֶׁהוּא עֶרֶב שַׁבָּת, כִּי עִרֵב עָלָיו מֵאֶתְמוֹל, הוֹלֵךְ הלה וְסוֹמֵך עָלָיו וּמְבַשֵּׁל לְכַתְּחִלָּה ביום טוב לְצורך שַׁבָּת, אף שלא ידע זאת כלל בערב יום טוב.

מוסיף הרי"ף דינים השייכים לענין המניח עירובי תבשילין לחברו: וּמַאן דִּמְעָרֵב אַחַבְרֵיהּ – ומי שמערב עירוב תבשילין עבור חברו, אוֹ אַבְּנֵי מָאתֵיהּ – או עבור בני עירו, צָרִיךְ לְזַכּוֹת להם את המאכל שמערב בו, דְּגַרְסִינָן בְּמסכת עֵירוּבִין בְּפֶרֶק חַלּוֹן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת (פ.), בָּעֵי – הסתפק רַב נַחְמָן, עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, צָרִיךְ לְזַכּוֹת אוֹ לֹא. אָמַר רַב יוֹסֵף, וּמַאי תִּיבָּעֵי לֵיהּ – וכי מה צדדי הספק השייכים בזה, הָא (-והרי) אָמַר שְׁמוּאֵל שצָרִיךְ לְזַכּוֹת. מוסיף הרי"ף: וּכְשֶׁהוּא מְזַכֶּה, אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, והיינו אותם הסמוכים על שולחנו, וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִיִּים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ, שהרי אין להם רשות ממון בפני עצמם. אֲבָל מְזַכֶּה עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, שאינם סמוכים על שולחנו, וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ כִּדְאַמְרִינָן לְעִנְיַן שַׁבָּת, בדין עירוב חצרות ועירוב תחומין.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא סַמְיָא – מעשה באדם סומא, דִמְסַדֵּר מַתְנִיתָא קַמֵּיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל – שהיה שונה משניות בעל פה לפני מר שמואל, יוֹמָא חַד – יום אחד, והיה זה יום טוב שחל בערב שבת, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָוה עֲצִיב – ראה שמואל שאותו סומא עצוב, אָמַר לֵיהּ שמואל, אַמַּאי עֲצִיבַת – מדוע אתה עצוב. אָמַר לֵיהּ אותו סומא, דְּלֹא אוֹתִיבִי – כיון שלא הנחתי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ שמואל, סְמוֹךְ אַדִּידִי – יכול אתה לסמוך על עירוב התבשילין שלי, שאני מניחו עבור כל בני העיר. לְשָׁנָה – בשנה שאחריה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה עֲצִיב – ראה שמואל שוב שאותו סומא עצוב, אָמַר לֵיהּ, אַמַּאי עֲצִיבַת. אָמַר לֵיהּ, דְּלֹא אוֹתִיבִי עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. אָמַר לֵיהּ שמואל, אם כן, שלא הנחת, וגם אינך רוצה לסמוך עלי (שאילו היה רוצה לסמוך על שמואל לא היה עצוב), פּוֹשֵׁעַ אַת, ולכן לְכֻלֵּי עָלְמָא שָׁרֵי – לכל בני העיר מותר לסמוך על עירוב התבשילין שלי, לְדִידָךְ אֲסִיר – ולך הדבר אסור, כיון שאין כוונתי להניח עירוב זה עבור המזידים והפושעים. (ואף שבסתם יום טוב יכול האדם להניח עירוב תבשילין ביום טוב ראשון ולהתנות, וכפי שהתבאר לעיל (פרק ראשון), צריך לומר שמעשים אלו היו בראש השנה, שאין תנאי מועיל בהם, וכפי שהתבאר לעיל. או שנזכר ביום טוב שני, ואז כבר אינו יכול להניח ולהתנות (ר"ן)).