מסכת ברכות, פרק ג, שיעור 26

משנה

בפרק זה יבואר שיש בני אדם שונים, או מצבים שונים, בהם פטור האדם ממצוות קריאת שמע.

מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו – אדם שמת אחד משבעת קרוביו [אב, אם, אח, אחות, בן, בת, אשתו], ועדיין לא נקבר, פָּטוּר מִמצוַות קְּרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִלִּין, לפי שהוא טרוד בעסק קבורתו, והעוסק במצוה פטור מן המצוה.

דין נוסף: נוֹשְׂאֵי הַמִּטָּה של המת, וְחִלּוּפֵיהֶן – האנשים העומדים מוכנים להחליף את נושאי המטה, וְחִלּוּפֵי חִלּוּפֵיהֶן – ואותם העומדים להחליף את המחליפים לאחר זמן, שכן הדרך להתחלף בנשיאת המיטה לפי שהכל רוצים להשתתף במצוה (רש"י), אֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה – בין אלו שהמטה עדיין לא הגיעה אליהם, והם עומדים מוכנים לקיים את המצוה, וְאֶת שֶׁלְּאַחַר הַמִּטָּה – ובין אלו שכבר נשאו את המטה, אך רצונם לשאת אותה שוב, אֶת שֶׁלַּמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶן – אותם בני אדם שזקוקים להם לשם נשיאת המטה, פְּטוּרִין מקריאת שמע, כיון שהם עוסקים במצוה, וְאֶת – ואילו אותם בני אדם שֶׁאֵין לַמִּטָּה צוֹרֶךְ בָּהֶן, חַיָּיבִין בקריאת שמע.

אמנם, אֵלּוּ וְאֵלּוּ – בין אותם שזקוקים להם לנשיאת המטה, ובין אותם שאין זקוקים להם, פְּטוּרִין מִן הַתְּפִלָּה, כיון שחיוב תפילה הוא מדרבנן, ומאחר שכולם טרודים טרדת הלב בלוויית המת, פטרום מן התפילה (מאירי).

גמרא

שנינו במשנה, מי שמתו מוטל לפניו, פטור מקריאת שמע. מדייקת הגמרא: משמע מהמשנה, שרק אם מתו מֻטָּל לְפָנָיו ממש, אִין – אכן פטור הוא מקריאת שמע, אבל מי שֶׁאֵין מתו מֻטָּל לְפָנָיו, אלא שהוא בבית אחד והמת בבית אחר, אף על פי שעדיין לא נקבר, לֹא – אינו פטור מקריאת שמע.

מקשה הגמרא סתירה מברייתא, על משמעות משנתנו: וּרְמִינְהוּ – וקשה על משמעות זו מברייתא, שכך שנינו בה, מִי שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, לא יאכל בפני המת, אלא אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר. אֵין לוֹ בַּיִת אַחֵר, אוֹכֵל בְּבֵית חֲבֵרוֹ. אֵין לוֹ בַּיִת לַחֲבֵרוֹ, עוֹשֶׂה מְחִצָּה בפני המת, וְאוֹכֵל. אֵין לוֹ דָּבָר לַעֲשׂוֹת בו מְחִצָּה, מַחֲזִיר פָּנָיו לצד השני, שלא יראה את המת, וְאוֹכֵל. מוסיפה הברייתא, וּבשעה שאוכל, אֵינוֹ מֵסֵב דרך חשיבות וְאוֹכֵל, וְאֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר, וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן, וְאֵין מְבָרֵךְ לפני המזון ולא לאחריו, וְאֵין מְזַמֵּן ברכת הזימון, אם אכל יחד עם בני אדם אחרים, וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו – אינו צריך שיברכו אחרים על הלחם כדי להוציאו ידי חובה, וְאֵין מְזַמְּנִין עָלָיו – אם אכל יחד עם שני בני אדם אחרים, אינם יכולים לצרפו לזימון, וּפָטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע, וּמִן הַתְּפִלָּה, וּמִן הַתְּפִלִּין, (ומכל מצוות האמורות בתורה). ממשיכה הברייתא: וּבְשַׁבָּת, שאין נוהגים דיני אבלות, מֵסֵב וְאוֹכֵל דרך חשיבות, וְאוֹכֵל בָּשָׂר וְשׁוֹתֶה יַיִן, וּמְבָרֵךְ לפני המזון ואחריו, וּמְזַמֵּן ברכת הזימון, וּמְבָרְכִין עָלָיו – מוציאים אותו ידי חובה, אם אינו מברך בעצמו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וְחַיָּב בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה וּבְכָל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִתּוֹךְ שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּמצוות אֵלּוּ, שמנה תנא קמא, נִתְחַיֵּב בְּכֻלָּן – אף במצוות נוספות, ולא התבאר בברייתא מה כוונתו להוסיף על דברי תנא קמא, שאמר שחייב בכל המצוות שבתורה. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בביאור מחלוקת תנא קמא ורבן גמליאל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – החילוק ביניהם הוא לגבי תשמיש המטה בליל שבת כזה, שהאדם שרוי באבלות, לדעת תנא קמא האבל אסור בתשמיש, כיון שיש בזה משום קלות דעת, לשמש מטתו בשעה שמתו מוטל לפניו, ורבן גמליאל מחייב, כיון שעדיין לא חלה עליו אבילות, וחייב לקיים מצוות עונה [אבל לשמש מטתו להנאתו, אסור לדברי הכל (רבינו יונה)].

מסיימת הגמרא את קושייתה: קָתָנִי מִיהַת – מכל מקום שנינו בברייתא זו, שהאבל אוֹכֵל בְּבַיִת אַחֵר, שאין המת נמצא בו, וַאֲפִילוּ הָכִי – ואף על פי שאין המת לפניו אלא בבית אחר, אמרה הברייתא שפָּטוּר מִקְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה, וזהו שלא כמשמעות משנתנו, שרק אם המת מוטל לפניו ממש פטור הוא מקריאת שמע ומתפילה.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב אַשִׁי, באמת אף כשאינו נמצא לפניו ממש פטור הוא מקריאת שמע, כמבואר בברייתא, ומה שנקטה המשנה לשון 'מוטל לפניו', היינו כיון שאדם שמת לו אחד מקרוביו, כָּל זְמַן שֶׁמֻּטָּל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ, אף אם אינו לפניו ממש, אלא במקום אחר, כְּמוּטָּל לְפָנָיו דָּמִי – הרי זה כאילו הוא מוטל לפניו, ופטור מקריאת שמע ומתפילה, וזו כוונת המשנה שפטרה מקריאת שמע ומתפילה את מי ש'מתו מוטל לפניו'. ומוכיחה זאת הגמרא, דִּכְתִיב – שנאמר בדברי אברהם אבינו לבני חת בענין קבורת שרה אמנו (בראשית כג, ד) 'וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנַי', ולכאורה לשון הפסוק קשה, אָטוּ הַהִיא שַׁעְתָא קַמֵּיהּ הֲוָה רַמְיָא – וכי באותה שעה היתה שרה אמנו מוטלת לפניו, אֶלָּא מוכח מפסוק זה שכָּל זְמַן שֶמּוּטָל עָלָיו לְקוֹבְרוֹ, כְּ'מוּטָל לְפָנָיו' דָּמִי.