משנה ה: הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה, סִימָן רַע לוֹ. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר, זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ. אָמַר לָהֶם, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף:

משנה ה: משנתנו ממשיכה לעסוק בענינו של אדם שטעה בתפילתו, ומבארת שזהו סימן רע לו: הַמִּתְפַּלֵּל וְטָעָה בתפילתו, סִימָן רַע הוא לוֹ, שאין תפילתו מקובלת. וְאִם שְׁלִיחַ צִבּוּר הוּא, הרי זה סִימָן רַע לְשׁוֹלְחָיו, שאין תפילתם רצויה לפני ה', מִפְּנֵי שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.

מביאה המשנה את הנהגתו של רבי חנינא בן דוסא בענין התפילה: אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, וְאוֹמֵר לאחר תפילתו 'זֶה חַי' וְ'זֶה מֵת'. אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ בבירור מי מהחולים יחיה ומי ימות. אָמַר לָהֶם רבי חנינא, אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי, כלומר סדורה התפילה בפי ואיני נכשל בה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא – החולה מְקוּבָּל, ויבריא ממחלתו. וְאִם לַאו, אלא תפילתי מבולבלת בפי, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטוֹרָף – שחולה זה נטרד ואבוד, ולא יחיה.