מסכת גיטין, פרק א, שיעור 5

שנינו במשנה, 'המביא גט ממדינת הים, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בפני נכתב ובפני נחתם'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר', והרי משמעות הלשון היא שבאמת היו הכתיבה והחתימה בפניו, אלא שאינו יכול לומר זאת בבית דין, ומדוע אינו יכול לומר כן, אִילֵימָא – אם תאמר שמשנתנו עוסקת בשליח חֵרֵשׁ, שאינו מדבר ואינו שומע, וְהָתְּנַן – והרי שנינו במשנה להלן (פרק שני), הַכֹּל כְּשֵׁרִים לְהָבִיא אֶת הַגֵּט מהבעל לאשה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, ואפילו באופן שאינם צריכים לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם', כיון שאינם בני דעת, ואינם ראויים לשליחות.

מבארת הגמרא, אָמַר רַב יוֹסֵף, הָכָא בְּמַאי עַסְקִינָן – כאן, במשנתנו, באיזה אופן מדובר, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ השליח כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר 'בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם' עַד שֶׁנִּתְחָרֵשׁ, וכיון שבשעת קיום השליחות היה פקח הרי היתה נתינת הגט כראוי, אלא שאינו יכול לקיים תקנת חכמים שצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ולכן אמרה המשנה שאם יש עדים על הגט, יתקיימו חתימותיהם על ידי עדים אחרים המכירים אותם, והאשה מגורשת.

שנינו במשנה, 'כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים'. מבאר הרי"ף את דין הכותים בזמן הזה: וְהָאִידְנָא – ובזמנינו, כָּל עֵד כּוּתִי פָּסוּל, בֵּין בְּגִיטֵּי נָשִׁים בֵּין בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, דְּגָרְסִינַן – שהרי כך למדנו בגמרא בְּמסכת שְׁחִיטַת חוּלִּין פֶּרֶק רִאשׁוֹן (ו.), לאחר שהתברר לחכמים שהכותיים עובדים לדמות יונה שיש להם בהר גריזים, ואינם בני תורה כלל, לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁעֲשָׂאוּם – עשו את דינם כדין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים גְּמוּרִים, בֵּין לִשְׁחִיטָה, ששחיטתם נבילה, בֵּין לְיֵין נֶסֶךְ, שאם נגעו ביין, הרי הוא יין נסך, וַאֲפִילּוּ לגבי עירובי חצרות, אם גר כותי במבוי עם ישראלים, לִיתֵּן רְשׁוּת – אין תועלת בכך שיתן רשות לערב, וּלְבַטֵּל רְשׁוּת – ואינו יכול לבטל את רשותו אליהם, אלא דִּינָן כְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שצריך לשכור מהם את חלקם כדי לעשות עירובי חצרות, כִּדְתַנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים, יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת לערב, וְאם שכח לתת עירוב בערב שבת, הרי הוא מְבַטֵּל את הרְשׁוּת שלו לרשות שאר יושבי המבוי, ובכך מתיר הוא את העירוב, וּבְעוֹבֵד כּוֹכָבִים הגר במבוי, אין תועלת בנתינת רשותו או בביטול רשותו, עַד שֶׁיַּשְׂכִּיר את חלקו לישראל. וְכָל שֶׁכֵּן לְענין עֵדוּת, דְּדִינוֹ כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הפסול להעיד.

שנינו במשנה, כל גט שיש עליו עד כותי, פסול, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, וטעם הכשרות בגיטי נשים ושחרורי עבדים, כיון שעדי הגט חייבים לחתום זה בפני זה, ואנו סומכים על היהודי שהכיר את הכותי וידע שהוא כשר ונאמן [והיינו קודם שגזרו עליהם שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם]. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא שעֵדֵי הַגֵּט אֵין חוֹתְמִין על הגט אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, אָמַר רַב אַשִׁי, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים מִשּׁוּם 'כּוּלְכֶם', כלומר, מחשש שמא יאמר הבעל לעשרה אנשים 'כולכם תהיו עדים על הגט', והדין הוא שבאופן כזה כל העשרה צריכים לחתום על הגט בתורת עדים, ואם לא יחתמו כולם זה בפני זה, יש לחשוש שיחתמו חלקם היום וחלקם לאחר זמן [כיון שיחשבו שדי בכך שחתמו שני עדים ביום כתיבתו, ולא ידעו שצריך שיחתמו כולם בו ביום], וכיון שחלק מהעדים יחתמו לאחר זמן כתיבתו, הרי זה גט מוקדם [שזמן כתיבתו קודם לזמן חתימת העדים שבו], וגט מוקדם פסול.

משנה

משנתנו מביאה את הדין השלישי, שבו שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים: כָּל הַשְּׁטָרוֹת – שטרי ממון הָעוֹלִין בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם – העדים החתומים עליהם הם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, כְּשֵׁרִים, ובגמרא יבואר הטעם לכך, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ [-גיטי נשים ושחרורי עבדים] כְּשֵׁרִים כשיצאו בערכאות של גויים, הגם שחתומים עליהם עדים עובדי כוכבים, לֹא הֻזְכְּרוּ שטרות אלו להפסל, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּהֶדְיוֹט – נחתמו על ידי גויים סתם, אבל אם נחתמו על ידי ערכאות של גויים, הרי הם כשרים, וטעמי מחלוקתם יבוארו בגמרא.