מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 22

משנה

נאמר בתורה בפרשת גירושין (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ', ומלשון 'וכתב לָהּ' למדו חכמים שצריך הגט להכתב לשם גירושיה של אשה מסוימת זו, ומשנתנו מבארת את הדין באופנים שבהם לא נכתב הגט לשמה כראוי.

כָּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשׁוּם גירושיה של אִשָּׁה זו, הרי הוא פָּסוּל. ומבארת המשנה כֵּיצַד, ומונה כמה דרגות של חסרון ב'לשמה', שבכולם הגט פסול, הָיָה האדם עוֹבֵר בַּשּׁוּק, וְשָׁמַע סוֹפְרִים מַקְרִין – מלמדים את תלמידיהם לכתוב גט, ולשם לימוד זה כותבים גט סתם, שלא לשם גירושין, וכותבים בו אִישׁ פְּלוֹנִי, מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, מְגָרֵשׁ אֶת פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי, וְאָמַר אותו אדם, הרי זֶה שְׁמִי, וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי, ורוצה ליטול את אותו גט שנכתב על ידי תלמידי הסופרים לשם לימוד, ולהשתמש בו לגרש את אשתו, הרי גט זה פָּסוּל מִלְּגָרֵשׁ בּוֹ, מאחר ולא נכתב כלל לשם גירושין. יָתֵר מִכָּאן – אופן שיש בו חידוש גדול יותר, אפילו אם כָּתַב אדם גט כדי לְגָרֵשׁ בו אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִמְלַךְ – התחרט והחליט שלא לגרשה, ומְצָאוֹ חֲבֵירוֹ הרוצה לגרש את אשתו, וְאָמַר לוֹ לכותב הגט, הרי שְׁמִי כְּשִׁמְךָ, וְשֵׁם אִשְׁתִּי כְּשֵׁם אִשְׁתְּךָ, ואם כן תן לי גט זה, שנכתב לשם גירושין ואגרש בו את אשתי, פָּסוּל גט זה מלְגָרֵשׁ בּוֹ, כי אף שנכתב לשם גירושין, לא נכתב לשם איש ואשה אלו. יָתֵר מִכָּאן, אפילו באופן שיֵשׁ לוֹ לאותו אדם שְׁתֵּי נָשִׁים, וּשְׁמוֹתֵיהֶן שָׁווֹת, אם כָּתַב לְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַגְּדוֹלָה, לֹא יְגָרֵשׁ בּוֹ אֶת הַקְּטַנָּה, כי אף שבאופן זה נכתב הגט לשם אדם מסוים זה, שהוא המגרש, הרי לא נכתב לשם אשה זו, אלא לשם אשה אחרת. יָתֵר מִכָּאן, אפילו אם אותו אדם שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוות, אָמַר לְלַבְלָר – לסופר, כְּתֹב את הגט עם שם האשה, וְאֵי זוֹ שֶׁאֶרְצֶה אֲגָרֵשׁ, פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ, כי אף שלא נכתב לשם אשה אחרת, הרי גם לא נכתב לשם אשה מסוימת זו [ואין אומרים שלאחר מכן כשהחליט איזו מהן לגרש, התברר למפרע שנכתב הגט עבורה], ואין הגט כשר עד שיכתב לשם גירושין, ולשם איש זה, ולשם אשה זו.

גמרא

שנינו במשנה, 'כיצד, היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין' וכו'. מבררת הגמרא, רֵישָׁא בְּמַאי – באיזה אופן מדובר ברישא, כלומר, הרי דין זה שאם כתב אדם אחד גט לאשתו אין אדם אחר יכול לגרש בו, כתוב בהמשך המשנה במפורש, ואם כן באיזה אופן עוסקת הרישא, ולשם מה כתבו אותם סופרים את הגט. מבארת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, בְּסוֹפְרִים הָעֲשׂוּיִין לְהִתְלַמֵּד – מדובר בתלמידים הלומדים את מלאכת הסופרות, ולשם כך כותבים הם נוסחאות שונות של גיטין עם שמות שהם בודים מליבם, ובמקרה עבר שם אדם ששמו ושם אשתו מתאימים לשמות שכתבו אותם סופרים בגיטיהם.

הגמרא מבררת עתה האם אותם גיטין פסולים מחשיבים את האשה למגורשת במקצת או לא: אָמַר רַב, וְכוּלָּן – כל הגיטין המנויים במשנה, שהם פסולים, פּוֹסְלִין את אותה אשה מִן הַכְּהֻנָּה, כיון שמחמתם היא נחשבת כגרושה קצת, וכגון אם היה בעלה כהן, נאסרת עליו, וכן אם לאחר זמן מת בעלה, אינה נחשבת כאלמנה המותרת לכהן, אלא כגרושה, האסורה לכהן, חוּץ מִן האופן הָרִאשׁוֹן שהוזכר במשנתנו, שלא נכתב הגט לשם גירושין כלל, אלא לשם לימוד הסופרים, שבאופן זה גם אם השתמש הבעל בגט ונתנו לאשתו, אינה נפסלת אפילו לכהונה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַף האופן הרִאשׁוֹן שבמשנתנו נַמִּי [-גם כן] פּוֹסֵל את האשה לכהונה, הגם שלא נכתב לשם גירושין כלל. וְאָזְדָא שְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ – והלך בדין זה שמואל כפי שיטתו, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל כלל במסכת גיטין, כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנוּ חֲכָמִים 'גֵּט פָּסוּל', הרי הוא פּוֹסֵל את האשה לכהונה. ובכל מקום ששנו 'חֲלִיצָה פְּסוּלָה', הרי זו פּוֹסֶלֶת מִן הָאַחִין, כלומר, אף שחליצתו של אחד האחים לא היתה כשרה כדי להתיר את אשת המת להנשא למי שתרצה, אך אותה חליצה מחשיבה אותה כחלוצת אותו אח במקצת, וממילא נאסרת היא על כל האחים, כדי יבמה שחלץ לה אחד האחים, שאסורה היא על כולם. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – בארץ ישראל היו אומרים דין זה בשם רבי אליעזר, אם חלצה בשְׂמֹאל, וְכן אם חלצה בלַיְלָה, פְּסוּלִין וּפוֹסְלִין – הרי חליצות אלו פסולות, אך הן גם פוסלות אותה על האחים, כיון שדינים אלו נלמדים מדרשה, ולכן יש למעשים אלו שם 'חליצה', אלא שלא נעשתה החליצה בכשרות. אבל קָטָן החולץ ליבמתו, וְאַנְפִּילְיָא – אם נעשתה החליצה בנעל של בד, במקום בנעל ממש, שאילו הם דברים הכתובים בפירוש בפרשה, 'איש' למעט קטן, ו'נעל' למעט אנפילאות, הרי אלו פְּסוּלִין לגמרי, וְאֵינָן פּוֹסְלִין אותה על האחים, כיון שאין אילו 'חליצות' כלל. וּזְעִירִי אָמַר, כּוּלָּן – כל האופנים השנויים במשנתנו, שהגט בהם פסול, אֵינָן פּוֹסְלִין את האשה לכהונה, חוּץ מִן הָאַחֲרוֹן, שאמר לסופר שיכתוב את הגט לאיזו מהן שירצה, שהגם שהגט פסול, מכל מקום פוסל הוא אותה לכהונה. וְכֵן אָמַר רַב אַסִי, כּוּלָּן אֵין פּוֹסְלִין, חוּץ מִן הָאַחֲרוֹן. וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, אַף האופן האַחֲרוֹן אֵינוֹ פּוֹסֵל.