מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 25

גמרא

שנינו במשנה, 'המביא גט ואבד ממנו, אם מצאו לאלתר, כשר. ואם לאו, פסול'. מקשה הגמרא על דין זה, וּרְמִינְהִי – והרי שנינו במשנה אחרת (ב"מ יח.), לגבי דיני השבת אבידה, אם מָצָא אדם שטרות של גִּיטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים, דִּיאַתֵּיקֵי – צוואת שכיב מרע, שטר מַתָּנָה, וְשׁוֹבָרִין – שטר שנותן המלוה ללוה לאחר שפרע לו את החוב [והוא 'שובר' את כוחו של שטר החוב, ומוכיח שהוא פרוע], הֲרֵי זֶה לֹא יַחֲזִיר אותם לבעליהם, כיון שֶׁאֲנִי אוֹמֵר – יש לחשוש, שמא כְּתוּבִין הָיוּ – ציוה האדם לכתוב את השטר, וְנִמְלַךְ – התחרט והחליט שֶׁלֹּא לִיתֵּן. ויש לדייק מכך, טַעֲמָא דְּלֹא אָמַר תְּנוּ – הטעם שאין נותנים את הגט לאשה הוא רק כיון שלא ידוע לנו בבירור שציוה ליתנם, ויתכן שכתב את הגט לאשתו והחליט אחר כך שלא לגרשה, ומשמע מכך, הָא – אבל אם אָמַר 'תְּנוּ' את אותו הגט לאשתי, נוֹתְנִין, וַאֲפִילּוּ – אם נמצא הגט לִזְמַן מְרוּבֶּה לאחר שאבד, הרי שאין חוששים שמא השטר הנמצא נכתב על ידי אדם אחר, אלא מניחים שזהו השטר שאבד לאדם זה, וניתן על פי ציוויו לתת אותו לאשתו ולגרשה בו, וזהו שלא כמבואר במשנתנו, שאם נמצא הגט לאחר זמן, צריך השליח לחשוש שמא זהו גט שנכתב על ידי אדם אחר.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה, לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין שתי המשניות, כיון שכָּאן – במשנתנו, מדובר בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, וממילא יש מקום לחשוש שמא נפל גט זה מאדם אחר, ששמו כשם אדם זה, ושם אשתו כשם אשתו, ולכן אם נמצא הגט רק לאחר זמן רב, אין השליח יכול להשתמש בו ולגרש את אשתו של המשלח. וְאילו כָאן – במשנה בבבא מציעא, מדובר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, ולכן אין מקום לחשוש שנפל הגט מאדם אחר, אלא החשש הוא רק שמא המשלח עצמו התחרט והחליט שלא לגרש את אשתו בגט זה, אבל אם הוא עדיין אומר שרצונו לגרשה בגט זה, יכול הוא להשתמש בו.

מוסיף רבה ואומר, וַאֲפִילּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, וְהוּא – האופן שבו אנו חוששים שמא זהו גט של אדם אחר היינו כשֶׁהֻחְזְקוּ שְׁנֵי בני אדם ששמם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, ולכן כאשר שלח יוסף בן שמעון את שלוחו לגרש את אשתו בגט, ואיבד השליח את הגט, וצא לאחר זמן גט עם השם של משלחו, יש מקום לחשוש שמא גם 'יוסף בן שמעון' השני שבאותה העיר כתב גט לאשתו, ואיבדו, וזהו הגט הנמצא, ובאופן זה אינו יכול לקיים את שליחותו בגט זה. אבל אם אין שני בני אדם בעלי אותו שם בעיר זו, גם אם מצא השליח את הגט זמן רב לאחר שאיבדו, אין משום לחשוש שאין זה הגט שאיבד בעצמו.

רַבִּי זֵירָא, רָמֵי מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא – הקשה סתירה דומה בין משנתנו לבין ברייתא, ששנינו באותה ברייתא שאם מצא אדם גט אשה בשוק, והבעל מודה שכתבו כדי לגרש את אשתו, ורצונו שיתנו לה את הגט לשם גירושין, נותנים לה, ומשמע שאפילו אם נמצא הגט זמן רב לאחר שאבד ניתן לגרשה בו, ואין חוששים שמא זהו גט של אדם אחר. וּמְשַׁנֵּי – ותירץ רבי זירא קושיא זו בדרך דומה, כָּאן – במשנתנ, מדובר בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, ולכן חוששים שמא אדם נוסף איבד כאן גט דומה. וכָּאן – בברייתא, מדובר בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת. ובביאור שיטתו של רבי זירא נאמרו שתי לשונות, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש שאמרו, שגם לדבריו, מה שחוששים לגט נוסף במקום שהשיירות מצויות, וְהוּא – היינו בתנאי שֶׁהֻחְזְקוּ שְׁנֵי אנשים ששמם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן בְּעִיר אַחַת, הוּא דְּלָא נַהְדַּר – רק באופן זה אין מחזירים את הגט, ואי אפשר להשתמש בו, וְהַיְנוּ כשיטתו דְּרַבָּה, שיש צורך בשני תנאים אלו כדי שייאסר להשתמש בגט, ששיירות מצויות באותו מקום, והוחזקו שני בני אדם בעלי אותו שם. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש שאמרו בדעת רבי זירא, דאַף עַל גַּב דְּלָא הֻחְזְקוּ שני בני אדם בשם זה, מכל מקום לָא נַהְדַּר – אין מחזירים לו את הגט, ואי אפשר להשתמש בו לשם גירושין, וּפָלֵיג אַדְּרַבָּה – ולפי לשון זו חולק רבי זירא על רבה, וסובר שדי בכך שאבד הגט במקום שהשיירות מצויות כדי שיפסל הגט, ואף שלא הוחזקו שני בני אדם בעלי אותו שם בעיר זו, מכל מקום חוששים אנו שמא יש בעולם עיר נוספת ששמה כשם עיר זו, ויש באותה העיר אדם ששמו כשם אדם זה שאיבד את הגט, ושם אשתו כשם אשתו של המאבד, והגט שנמצא נפל מאותו אדם.

תירוץ נוסף, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר, האופן שבו עסקו המשנה בבבא מציעא והברייתא שהביא רבי זירא, היינו כְּגוֹן דְּאָמְרֵי עֵדִים – שאמרו העדים החתומים על הגט, מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן זה, וממילא אין לחשוש שמא זהו גט אחר.

תירוץ נוסף, רַב אַשִׁי אָמַר, כְּגוֹן דְּאָמְרֵי עֵדִים סימן מובהק שיש להם בגט זה, כמו, נֶקֶב [-חור קטן] יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, שעל ידי סימן זה ידוע לנו בבירור שזהו השטר שאבד.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וַהֲלָכָה כְּרַב אַשִׁי, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא האמורא המאוחר מכל האמוראים שנחלקו כאן בנידון זה, הִלְכָּךְ לָא מַהְדְּרִינַן – ולכן אין מחזירים גֵּט שאבד לִזְמַן מְרוּבֶּה בְּמָקוֹם שֶׁהַשַּׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת, אֶלָּא כְּגוֹן דְּאָמְרֵי עֵדִים מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, דְּהָא מִלְּתָא לֵית בָּהּ סְפֵיקָא – שבאופן זה אין כל ספק בדבר שזהו הגט האבוד. אִי נָמֵי – אופן נוסף שמחזירים בו את הגט, כִּדְאָמְרֵי – כשמעידים העדים ואומרים נֶקֶב יֵשׁ בּוֹ בְּצַד אוֹת פְּלוֹנִית, דַּהֲוָה לֵיהּ – שזהו סִימָן מֻבְהָק, כִּדבריו של רַב אַשִׁי, אֲבָל אם העידו על נֶקֶב בְּעָלְמָא – סתם נקב שיש בגט, ולא אמרו את מקומו המדויק, לָא – אין זה סימן מובהק, ואין מחזירים את הגט על פיו.