מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 26

שנינו במשנה לגבי שליח המביא גט ואיבדו בדרך, 'אם מצאו לאלתר, כשר'. הגמרא מבררת עתה מהו שיעור זמן זה של 'לאלתר': תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אֵי זוֹ הוּא 'לְאַלְתַּר', רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹא שָׁהָה השליח בין איבוד הגט לבין מציאתו שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁתַּעֲבֹר שם שַׁיָּרָא של בני אדם, וְתִשְׁרֶה – ותחנה שם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אין הדבר תלוי בשיעור זמן, אלא כְּדֵי – יש צורך שֶׁיְּהֵא אָדָם עוֹמֵד שם וְרוֹאֶה שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם, וממילא לא יתכן שנפל הגט מאדם אחר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שיהא אותו אדם רואה שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם, אבל אם רק עבר שם אדם אין חוששים שנפל ממנו גט.

מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בשם שְׁמוּאֵל, כך היא ההֲלָכָה, כָּל שיהא אדם עומד ורואה שֶׁלֹא שָׁהָה אָדָם שָׁם. רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר בשם רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, הֲלָכָה, שיש צורך שיראה אותו אדם שֶׁלֹּא עָבַר אָדָם שָׁם, באותו מקום שנמצא הגט. וְרָאִינוּ לַגָּאוֹן – רב האי גאון, שֶׁפָּסַק הֲלָכָה כדברי שמואל, שיש צורך שיהא אדם עומד ורואה שֶׁלֹּא שָׁהָה אָדָם שָׁם, אך אם רק עבר שם אדם אין חוששים שנפל ממנו הגט.

פוסק הרי"ף את ההלכה, וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לומר, דִּבְכִי הָא מִילְּתָא – שבנידון זה, דְּהִיא אִיסּוּרָא – שזהו נידון של איסור אשת איש, אם נתיר אותה על ידי גט שלא נכתב עבורה, לְחוּמְרָא עַבְדִינָן – יש לנו לנהוג לחומרא ולומר שיש צורך שיהא אדם עומד ורואה שֶׁאפילו לֹּא עָבַר אָדָם שָׁם, אֲבָל אִם עָבַר אָדָם שָׁם, וְהֻחְזְקוּ שְׁנֵי בני אדם ששמם יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא גט זה, שנמצא כאן, מִמֶּנּוּ נָפַל – נפל מיוסף בן שמעון השני או משלוחו, וּצְרִיכִין אָנוּ לִיתֵּן סִימָן מֻבְהָק בגט, כְּרַב אַשִׁי, שיעידו העדים שיש בו נקב בצד אות פלונית, אוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ העֵדִים מֵעוֹלָם לֹא חָתַמְנוּ אֶלָּא עַל גֵּט אֶחָד שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, כִּדְאַמְרִינָן לְעֵיל, שבאופנים אלו אין כל חשש.

™˜

שנינו במשנה, 'הַמֵּבִיא גֵּט, וְהִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, נוֹתְנוֹ לָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּים'. מוסיפה הגמרא ואומרת, דין זה הוא דַּוְקָא אם הניחו לבעל כשהוא חוֹלֶה, דְּרוֹב חוֹלִים לְחַיִּים – רוב החולים מבריאים ונשארים חיים, ולכן אין אנו חוששים שמא מת. אֲבָל אם הניחו לבעל כשהוא גּוֹסֵס, דְּרוֹב גּוֹסְסִין לְמִיתָה, לֹא – אינו יכול לתת לה את הגט בחזקת שהוא קיים, כיון שמסתבר יותר שכבר מת הבעל, ואין האשה מתגרשת בגט זה מספק.

משנה

משנתנו ממשיכה להביא דינים השייכים ל'חזקת חיים': שְׁלשָׁה דְבָרִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא לִפְנֵי חֲכָמִים, וְקִיְּמוּ אֶת דְּבָרָיו – קיבלום להלכה, עַל עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ כַרְקוֹם – עיר שיש בה ישראלים, והקיפום האויבים במצור, וְעַל סְּפִינָה הַמִּטָּרֶפֶת בַּיָּם בין הגלים, ואין המלחים שולטים עליה, אך הכלים והמשוטים עדיין קיימים, וְעַל הַיּוֹצֵא לִדּוֹן בדיני נפשות, ואין ידוע מה עלה בגורלם, שֶׁאותם ישראלים שהיו שם, הֵן בְּחֶזְקַת קַיָּמִין, ואין חוששים שמתו. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשָׁה כַּרְקוֹם – כבשו האויבים את אותה העיר, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַיָּם – שנשברו כליה ומשוטיה, ואין למלחים אפשרות להנהיגה כלל, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג – שנגמר דינו להריגה והוציאוהו לשם כך, אף שאין ידוע בבירור מה אירע לבסוף, נוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי חַיִּים וְחֻמְרֵי מֵתִים – מחמירים עליהם גם חומרות השייכות אם הם חיים, וגם חומרות השייכות אם מתו, ומבארת המשנה, בַּת יִשְׂרָאֵל הנשואה לַכֹּהֵן, ואותו כהן היה באותה עיר או ספינה, או שיצא ליהרג, וּבַת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל, שהיה באותו מצב, כל אחת מהן לֹא תֹאכַל בַּתְּרוּמָה, בת ישראל לא תאכל מחשש שבעלה הכהן מת, וכיון שאין לה ילדים ממנו אינה רשאית לאכול בתרומה, ובת כהן הנשואה לישראל, אף שאם בעלה מת חוזרת היא לאכול תרומה כפי שהיתה בבית אביה, מאחר ואין לה ילדים ממנו, מכל מקום אינה יכולה לסמוך על כך שמת, אלא חוששת שמא חי הוא, ואסורה לאכול בתרומה.