מסכת מכות, חזרה, פרק א

פרק א, משנה א: עדים שהעידו עדות שקר, ובאו עדים והזימו אותם, באופנים שלא ניתן לקיים את העונש של 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', הרי הם לוקים, וכגון עדים שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שהעידו על אדם שרצח בשוגג והוא חייב גלות.

עדים המעידים על אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, אינם משלמים את כל דמי הכתובה, שהרי גם לולא עדותם יתכן שהיה מתחייב לשלמה, אם באמת יגרשנה לאחר זמן, ולכן אומדים בכמה ניתן למכור שטר כתובה זה בשוק, ולפי זה משלמים העדים לבעל. וכן אם העידו על אדם שהוא חייב לחבירו אלף זוז ותאריך פרעונו בעוד שלשים יום, ובאמת היה התאריך בעוד עשר שנים, אומדים כמה אדם מוכן לשלם כדי שיהיה לו סכום זה לפרק זמן שבין שלשים יום ועד עשר שנים, ומשלמים זאת לאותו לוה שהעידו עליו.

משנה ב: עדים שהעידו על אדם החייב לחברו מאתים זוז, ונמצאו זוממים, לדברי רבי מאיר הרי הם לוקים משום עדות שקר, ומשלמים משום 'כאשר זמם'. אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין אדם מתחייב בשני עונשים על מעשה אחד.

משנה ג: עדים שהעידו על אדם שהוא חייב מלקות, ונמצאו זוממים, לדעת רבי מאיר לוקים פעמיים, פעם אחת משום עצם האיסור שבעדות שקר, ופעם נוספת משום 'כאשר זמם'. ולדעת חכמים אין אדם נענש פעמיים על אותו מעשה, ולוקים פעם אחת בלבד.

כת של שנים או שלשה עדים שהעידו על חיוב ממון והוזמו, מחלקים את חיוב הממון בין כל העדים. אך אם התחייבו בעונש מלקות, לוקה כל אחד מהם שלשים ותשע מלקות.

משנה ד: אין העדים נעשים 'זוממים' אלא אם כן העידו עדים אחרים שראו אותם באותה שעה, שעליהם העידו, במקום אחר, שלא ניתן לראות ממנו את העדות שהעידו עליה. אבל אם העידו עדים אחרים שהנידון היה במקום אחר, כיון שאין עדותם על העדים הראשונים עצמם, אלא מכחישים הם רק את תוכן העדות, אין העדים הראשונים נעשים זוממים.

משנה ה: העידו עדים על פלוני שהרג את הנפש, ובאו עדים והזימום, וכשבאה כת נוספת להעיד על אותה הריגה, הזימו גם אותם, אפילו אם אותם שני עדים הזימו מאה כתות עדים, כולם נהרגים על פיהם. רבי יהודה חולק ואומר שאין הורגים על פיהם אלא כת אחת, ושוב אין מקבלים עדויות בענין זה.

משנה ו: עדים זוממים נענשים בעונש 'כאשר זמם' רק לאחר שנגמר הדין על פי עדותם, אמנם אם כבר הרגו את הנידון על פי עדותם, אין מענישים אותם ב'כאשר זמם'.

משנה ז: כשם ששלשה עדים מזימים שני עדים, כך שנים מזימים את השלשה, ואין הבדל בין שנים למאה המעידים את אותה עדות לגבי נאמנותם. רבי שמעון אומר, אין עדים זוממים נענשים עד שיוזמו כולם, בין הם היו שנים, שלשה או אפילו מאה. רבי עקיבא אומר, אף על פי שהתקיימה העדות בשנים ולא היה צורך בשלישי, כיון שנטפל לעוברי עבירה, נענש יחד עמם. וכל שכן שהנטפל לעושי מצוה, יקבל שכר כעושה מצוה.

משנה ח: כת עדים שנמצא אחד מהם קרוב או פסול, בין אם היו שנים, שלשה או אפילו מאה, כולם בטלים. ולדעת רבי יוסי היינו רק בדיני נפשות, ולא בדיני ממונות. ולדעת רבי אומרים כן אף בדיני ממונות. והצירוף של העדים לכת אחת בדיני נפשות היינו כשכולם התרו בו והתכוונו להיות עדים בדבר, אבל אם לא התכוונו להעיד, אין הפסולים מצטרפים, ואינם פוסלים את עדותם של הכשרים.

משנה ט: היו שני עדים רואים את המעשה מחלון אחד, ושני עדים אחרים מחלון אחר, ומקצתם רואים אלו את אלו, הרי זו עדות אחת. אך אם אינם רואים אלו את אלו כלל, הרי אלו שתי עדויות, ואם נמצאת אחת הכתות זוממת, אין הכת השניה נפסלת, אלא הורגים את הנידון על פיהם, והכת הראשונה גם היא נהרגת מחמת שהוזמה. לדעת תנא קמא אין ההתראה צריכה להיעשות על ידי העדים, אלא אפילו על ידי אדם אחר, ואפילו הוא פסול לעדות. ורבי יוסי חולק ואומר שיש צורך שאותם עדים המעידים עליו הם יהיו אלו שיתרו בו.

אין דייני הסנהדרין יכולים לקבל עדות בלשון שאינם מבינים, על ידי מתורגמן, אלא צריכים להכיר בעצמם את לשון העדים.

משנה י: מי שחייבוהו בית דין עונש מיתה, וברח, בין אם חזר לאותו בית דין, ובין אם הגיע לבית דין אחר ויש עדים המעידים על פסק הדין המחייבו מיתה, ממיתים אותו.

בזמן שסנהדרין הגדולה יושבת בלשכת הגזית שבבית המקדש, ניתן להושיב סנהדראות גם בחוץ לארץ, שידונו דיני נפשות.

סנהדרין ההורגת נפש אפילו פעם אחת בשבע שנים, נקראת 'חבלנית', ולרבי אלעזר בן עזריה אפילו פעם בשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים שאילו היו הם בסנהדרין לא היה אדם נהרג לעולם, כיון שהיו מרבים בחקירת העדים עד שלא היו יודעים להשיב. אמנם רבן שמעון בן גמליאל אומר שאין ראוי לעשות כן, כיון שעל ידי זה יתרבו שופכי דמים, ולא יפחדו מעונש הסנהדרין.