משנה ו: תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה כֵּיצַד, הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי. וְאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, מַה בֵּין זֶה לִמְצוֹרָע. אָמַר לוֹ, זֶה טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְיָמָיו, וּמְצוֹרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בְתִגְלַחְתּוֹ, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעֹרַב שֶׁמֶשׁ:

משנה ו: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, נזיר שנטמא סותר את כל ימי נזירותו, וחייב בקרבנות. משנתנו מבארת דינים אלו: תִּגְלַחַת הַטֻּמְאָה כֵּיצַד, לאחר שנטמא בטומאת מת, הָיָה מַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי, וּמְגַלֵּחַ בַּשְּׁבִיעִי, וּמֵבִיא קָרְבָּנוֹתָיו בַּשְּׁמִינִי, שנאמר (במדבר ו ט-י) 'וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד'. וְאִם גִּלַּח בַּשְּׁמִינִי, אחרי שכבר טבל בשביעי, מֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו בּוֹ בַיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי טַרְפוֹן, מַה החילוק בֵּין זֶה – נזיר שגלח בשמיני, שמביא קרבנותיו בו ביום, לְבין מְצוֹרָע, שאם גלח ביום השמיני אינו יכול להביא קרבנותיו בו ביום, אלא ביום התשיעי. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, זֶה – נזיר שנטמא, טָהֳרָתוֹ [-טבילתו] תְּלוּיָה בְיָמָיו, וכיון שספר שבעה ימים, וטבל, ושקעה השמש, יכול להביא קרבנותיו, ואפילו אם לא גלח עד היום השמיני, מביא קרבנותיו בו ביום. וְאילו מְצוֹרָע, טָהֳרָתוֹ [-טבילתו] תְּלוּיָה בְתִגְלַחְתּוֹ, שאינו טובל עד אחרי הגילוח, וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מְעֹרַב שֶׁמֶשׁ – ששקעה השמש לאחר שטבל, ולכן אם גילח ביום השמיני, יכול לטבול רק ביום השמיני, ולהביא קרבנותיו לאחר ששקעה השמש, והיינו ביום התשיעי.