גַּרְסִינָן בְּהַאי פִּירְקָא – אמרו בגמרא בפרק זה (סה.) שַׁאנִי עֵדִים זוֹמְמִין, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בְּ'אַיֵּה'. וְהַדֵין הוּא פֵּירוּשָׁא דְּהַדֵּין פֵּירוּקָא – וכך הוא הפירוש של תירוץ הגמרא, לגבי חיוב מלקות על לאו שאין בו מעשה, אַקְשִׁינָן וְאַמְרִינָן – הקשתה הגמרא, וּלְרַבִּי יוֹחָנָן, הסובר שלדעת חכמים לוקים על השתחויה לעבודה זרה, מַאי שְׁנָא – במה שונה כְּפִיפַת קוֹמָתוֹ לפני עבודה זרה, לְרַבָּנָן, דְּהָוְיָא מַעֲשֵׂה – שדבר זה נחשב ל'מעשה', המחייב מלקות, וּמַאי שְׁנָא – ובמה שונה הַקָּצַת שְׂפָתָיו דִּמְגַדֵּף את שם ה', דְּלֹא הָוְיָא מַעֲשֵׂה – שאין זה נחשב למעשה. וּפָּרִיק [-ותירץ] רָבָא, שַׁאנִי – שונה הדבר לגבי מְגַדֵּף, הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בְּלֶב, וּלְפִיכָךְ הַקָּצַת שְׂפָתָיִם אֵינָהּ חֲשׁוּבָה מַעֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי יִתָּכֵן לְגַדֵּף בְּלִבּוֹ בְּלֹא הַקָּצַת שְׂפָתָיִם, כי עיקר החיוב הוא על כוונת הלב, וּלְפִיכָךְ, הַקָּצַת שְׂפָתָיו, וּמַחְשָׁבוֹת לִבּוֹ שֶּׁאֵין בָּהּ הַקָּצָה, אֶחָד הֵן. וְאוֹתִיב [-והקשה] רַבִּי זֵירָא וְקָאָמַר, אִי מֵהַאי טַעֲמָא הוּא דְּלֹא חָשַׁבְתָּ – אם זהו הטעם שאינך מחשיב לַהֲקָצַת שְׂפָתָיו דִּמְגַדֵּף מַעֲשֵׂה, אַמַּאי תָּאנִי – מדוע שנינו 'יָצְאוּ עֵדִים זוֹמְמִין מכלל החייבים קרבן חטאת בשוגג, לפי שֶּׁאֵין בָּהֶן מַעֲשֵׂה', וְהָא לֵיתִינְהוּ בְּלֶב – והרי אין זה לאו שעיקרו בלב, אלא עיקרו בדיבור שפתיו, ואם כן ראוי שייחשב זה כלאו שיש בו מעשה. וּפָּרִיק [ותירץ] רָבָא, שַׁאנִי – שונה דינם של עֵדִים זוֹמְמִין, שמחמת כן אנו מחשיבים את עדותם ללאו שיש בו מעשה, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בְּ'אַיֵּה', כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן בְּלֶב שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה, כי על יד מחשבה לבדה אינם יכולים להתחייב, מכל מקום יֵשׁ בָּהֶן צַד אַחַר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה, כְּמוֹ הַלֵּב שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֵׂה, וּמַאי נִיהוּ – ומה הוא אותו דבר המחשיבם לדבר שאין בו מעשה, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בְּ'אַיֵּה', כְּגוֹן שֶּׁהֵעִיד אֶחָד מִן הָעֵדִים, וְהִשְׁלִים עֵדוּתוֹ, וְאָמַרְנוּ לַחֲבֵרוֹ, 'האם כָּךְ אַתָּה מֵעִיד, כְּמוֹ שֶּׁהֵעִיד חֲבֵירְךָ, וְאָמַר 'אַיֵּה', אוֹ שאמר 'אִין', שמשמעות לשון זו היא 'כן', הֲרֵי עֵדוּתָן עֵדוּת, והרי זה כאילו העיד בעצמו את העדות, וְאִם נִמְצָאוּ זוֹמְמִין, שניהם חַיָּבִים.

הַאי מִילְּתָא אִיתָא עַל עִיקָּר מַתְנִיתִין, דִּתְנַן במשנה 'וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ', וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ עֲלָהּ – על משנה זו, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד ממשנה זו, שלשון עדות של 'אַף אֲנִי כָּמוֹהוּ', כָּשֵׁר בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת וּבְדִינֵי נְפָשׁוֹת, ואין העד השני צריך לחזור ולפרט את כל העדות, וּמַעְלָה הוּא דְעָבוּד רַבָּנָן – ומעלה היא זו שעשו חכמים והצריכו שיאמר העד השני את כל העדות וְכוּ'. וְכֵיוָן שֶׁיֶּשְׁנָן בְּ'אַיֵּה' וּבְ'אִין', ותהיה עֵדוּתָן עֵדוּת, וְאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין בָּהֶן הַקָּצַת שְׂפָתָיִם, שֶׁהרי אוֹתִיּוֹת אֵלּוּ מֵאוֹתִיּוֹת הַגָּרוֹן הֵן, וְאֵין בָּהֶם הַקָּצַת שְׂפָתָיִם שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַעֲשֵׂה, לְפִיכָךְ, אַף עַל פִּי שֶּׁהֵעִיד בְּהַקָּצַת שְׂפָתָיִם, והיינו בעשיית מעשה, מכל מקום אֵינָהּ חֲשׁוּבָה מַעֲשֵׂה, לפי שלא היה לו הכרח לעשות מעשה, שֶׁהֲרֵי (אי) אֶפְשָׁר לוֹ לְהָעִיד בְּלֹא הַקָּצַת שְׂפָתָיִם, וְנִמְצֵאת עֵדוּתָן בְּהַקָּצַת שְׂפָתָיִם וּבְלֹא הַקְּצָת שְׂפָתָיִם, אֶחָד הֵן, לְפִיכָךְ לגבי עדות של עדים זוממין אֵין הַקָּצַת שְׂפָתָיִם חֲשׁוּבָה מַעֲשֵׂה. הָדֵין פֵּירוּשָׁא דְּהַאי פֵּירוּקָא – זהו הפירוש של תירוץ הגמרא, בְּלֹא קַּשְׁיָא וּבְלֹא סָפֵק.

וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּמִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שאמרו על הפסוק (בראשית ב ד) 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם', כאילו נאמר בַּאות ה"א בְּרָאָם, וּמַה עִסְקוֹ שֶׁל ה"א, כלומר, מדוע ייחסו את בריאת העולם דוקא לאות ה"א, לְפִי שֶׁכָּל הָאוֹתִיּוֹת, אָדָם קוֹפֵץ אֶת פִּיו בְּעֵת שֶׁמּוֹצִיאָם, אֲבָל ה"א, לָאו – אין אדם צריך לעשות מעשה בפיו, אלא מוציא הבל מגרונו, וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרָאָם לשמים ולארץ בְּלֹא יְגִיעָה וּבְלֹא מַעֲשֵׂה, וְזֶה רְאָיָה לְפֵירוּשֵׁנוּ, שאמירת מילה שאינה מצריכה קמיצת שפתים, נחשבת כדבר שאין בו מעשה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יט כו) 'לֹא תְנַחֲשׁוּ', מְנַחֵשׁ שאסרה תורה, זֶה אדם הָאוֹמֵר, פִּתּוֹ נָפְלָה מִפִּיו, או מַקְלוֹ נָפְלָה מִיָּדוֹ, או בְּנוֹ קוֹרֵא לוֹ מֵאַחֲרָיו, או עוֹרֵב קוֹרֵא לוֹ, על דברים אלו אומר שהם סימנים רעים עבורו, וצריך להזהר כל אותו היום שלא ינזק, או שאומר שכיון שצְבִי הִפְסִיקוֹ בַּדֶּרֶךְ, או נָחָשׁ מִימִינוֹ שׁוּעָל מִשְּׂמֹאלוֹ, הרי זה סימן שלא ימשיך בדרכו, או שאומר למי שבא לגבות ממנו מעות, אַל תַּתְחִיל בִּי את הגביה, שלא יהיה לי הדבר לסימן רע, או שאומר לו שלא יגבה ממנו עתה כיון ששַׁחֲרִית הוּא, ואיני רוצה להתחיל את היום בהוצאת ממון, או רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא, ואיני רוצה להתחיל את החודש בהוצאת ממון, או מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא ואיני רוצה להתחיל את השבוע בהוצאת ממון, כל אלו הם ניחושים שאסרה תורה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, 'לֹא תְנַחֲשׁוּ', כְּגוֹן אֵלּוּ הַמְנַחֲשִׁין כשיוצאים לדרך בְּחֻלְדָּה, וּבְעוֹפוֹת, וּבְכוֹכָבִים, לדעת אם כדאי להם לצאת לדרך או לא, כל אלו הם ניחושים שאסרה תורה.

סְלִיקוּ לְהוּ ארבע מיתות