מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק א

פרק א, משנה א: שלשה ימים לפני חגם של עובדי עבודה זרה אסור לעשות עמהם משא ומתן, להשאיל להם חפצים או לשאול מהם, להלוות להם ממון או ללוות מהם, לפרוע להם חוב או לגבות מהם, כדי לא לגרום להם להודות לעבודה זרה שלהם. לדעת רבי יהודה מותר לגבות מהם חוב, כיון שאין בכך שמחה, אך לדעת חכמים אף שבגביה עצמה יש לגוי צער, לאחר זמן שמח הוא שנפטר מחובו, ועשוי להודות לעבודה זרה.

משנה ב: לדעת רבי ישמעאל כשם שאסור לשאת ולתת עמהם שלשה ימים קודם חגיהם, כך הדבר אסור שלשה ימים לאחר חגיהם. וחכמים אוסרים רק לפני החג, ולא לאחריו.

משנה ג: האיסור לשאת ולתת עם כל הגויים קודם ימי חגיהם הוא רק בחגים שהכל נוהגים בהם, כגון קלנדא [שמונה ימים קודם תקופת טבת], וסטרנורא [שמונה ימים אחרי תקופת טבת], וקרטסים [יום שקיבלו בו האומות את מלכות רומי], ויום הכתרת המלך, ויום לידתו, ויום מיתתו. לדברי רבי מאיר היינו בכל יום מיתה של מלך, ולחכמים זהו רק במיתה ששרפו בה את כלי תשמישו, שזהו סימן לאבלות מיוחדת, שיש בה משום עבודה זרה. אבל ימי חג פרטיים של גויים, כגון יום תגלחת זקנו ובלוריתו, או יום שניצל בו מטביעה בים או שיצא מבית הסוהר, או שעשה משתה לבנו, אסור לשאת ולתת רק עם אותו גוי, ורק באותו היום, ולא לפניו ולאחריו.

משנה ד: עיר שיש בה יום חג של עבודה זרה לאנשי אותה העיר בלבד, מותר לשאת ולתת עם גויים שמחוץ לעיר, וכן אם החג מחוץ לעיר, מותר לשאת ולתת עם גויים שבתוך העיר. ואסור ללכת לעיר שיש בה יום חג של עבודה זרה, גם אם אין כוונתו לשאת ולתת עמהם, אם זו דרך שמובילה רק לאותה העיר. אך אם ניתן להגיע בדרך זו למקומות נוספים, מותר להלך בה. אם היו בעיר חנויות הנותנות מכס לעבודה זרה, וחנויות שאינן נותנות, אסור לקנות בחנויות שנותנות מכס לעבודה זרה, ומותר לקנות באותן שאינן מעלות לה מכס.

משנה ה: אסור למכור לגויים דברים המשמשים בדרך קבע לתקרובת עבודה זרה, כגון אצטרובלים, ותאנים לבנות עם עוקציהן, ולבונה, ותרנגול לבן. רבי יהודה אומר שהמוכר לגוי תרנגולים רבים, ובתוכם אחד לבן, הדבר מותר, כיון שניכר שאינו קונה אותם לשם עבודה זרה. ואם רוצה למכור לגוי תרנגול לבן, קוטע את אצבעו, ובכך פוסלו הוא מקרבן אצלם. ושאר דברים שאינם מיוחדים לתקרובת עבודה זרה, אם לא אמר הגוי לשם מה הוא קונה, מותר למכור לו. ואם אמר שרצונו לקנותם עבור עבודה זרה, אסור. רבי מאיר מוסיף דברים שאסור למכור לגויים מחמת שדרכם להקריבם לשם עבודה זרה, והם דקל טב, וחצב, ומין עשב משובח ששמו נקליבם.

משנה ו: במקום שנהגו למכור בהמה דקה, מותרים למכור. ובמקום שנהגו שלא למכור, אין מוכרים. וטעם המנהג, כיון שאסור ליהודי להשכיר את בהמתו לגוי, מחשש שיעבוד בה בשבת, ומחמת כן גזרו חכמים איסור גם במכירת בהמה גסה, ואפילו בקטנותה כגון עגלים וסייחים, בין שבורים ובין שלמים. אמנם רבי יהודה מתיר למכור בהמה שבורה, שרוב המלאכות אינן שייכות בה. ובן בתירא מתיר למכור סוס, כיון שהוא מיועד לרכיבת אדם או לנשיאת צפורים חיות, והחי נושא את עצמו.

משנה ז: אסור למכור לגויים דובים ואריות וכלי נשק וכל דבר העשוי להביא נזק ליהודים. ואין מסייעים להם לבנות את בניני המשפט שלהם ששם גוזרים דינם של בני אדם למוות, ולא את המקומות שבהם הורגים את הנידונים למוות. אבל בונים עמהם בנינים שאינם מיועדים לעבודה זרה ולא להריגת בני אדם, וכן מותר לבנות עמהם מרחץ, הגם שדרכם להעמיד שם עבודה זרה, אך כאשר מגיע היהודי לאותו מקום שמניחים בו את העבודה זרה אסור לו להמשיך ולבנות עמהם.

משנה ח: [אין עושים תכשיטים לעבודה זרה, בין בחנם ובין בשכר. ורבי אליעזר מתיר בשכר. ויש שאין גורסים בבא זו]. אסור למכור לגוי קרקע בארץ ישראל, ולדעת תנא קמא אסור למכור להם פירות המחוברים לקרקע, אך מותר למוכרו לו לכשיקצצנו. ולרבי יהודה מותר למכור לו אפילו בעודו מחובר לקרקע, אם מתנה עמו שיקצצנו. לדעת רבי מאיר אסור להשכיר בית לגוי בארץ ישראל, וכל שכן שלא שדות [שמפקיעם מן המעשרות], ובסוריא מותר להשכיר להם בתים, אבל לא שדות. ובחוץ לארץ מוכרים להם בתים, ומשכירים להם שדות, אבל אסור למכור להם שדות בחוץ לארץ. ולרבי יוסי, בארץ ישראל מותר להשכיר להם בתים, אך לא שדות. ובסוריא מותר למכור בתים, ולהשכיר שדות, אך לא למכור שדות. ובחוץ לארץ מותר אפילו למכור בין בתים ובין שדות.

משנה ט: גם במקום שמותר להשכיר בית לגוי, היינו כמחסן וכדומה, אך לא לבית דירה, כיון שהגוי מכניס לשם עבודה זרה. ובכל מקום אין משכירים לגוי מרחץ, כיון ששם היהודי נקרא עליו, ויסברו בני אדם שהגוי עושה מלאכה בשבת עבור הישראל.