מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ד

פרק ד, משנה א: לדעת רבי ישמעאל דרך לעשות מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, ואין מקפידים על סדר האבנים במרקוליס קטן, ולכן כל שלש אבנים הנמצאות בצד מרקוליס גדול, הרי הן אסורות כעבודה זרה, אבל אבן אחת או שתים אינן אסורות. ולדעת חכמים אין דרך לעשות כן, ולכן רק אבנים הסמוכות למרקוליס, שיתכן שנפלו ממנו, אסורות, ואפילו היתה זו אבן אחת, אבל הרחוקות ממנו, שבודאי לא נפלו ממנו, גם אם הם שלש, מותרות.
משנה ב: דברים המונחים על עבודה זרה שלא בדרך כבוד, כגון כסף בארנק התלוי על צוארו, או כסות המקופלת ומונחת על ראשו, מותרים בהנאה. אך אשכולות ענבים עם זמורותיהם, עטרות של שיבולים, יינות, שמנים וסלתות המונחים בכלי זכוכית, וכל דבר שכיוצא בו קרב בבית המקדש, אסור משום תקרובת עבודה זרה.
משנה ג: עבודה זרה שיש לה נכסים, כמו גינה או מרחץ, מותר להנות מהם, אם אינו מחזיק מחמת כן טובה לעבודה זרה. אבל אסור להנות מהם באופן שמחזיק לה טובה, וכל שכן אם משלם לה שכר. ואם היה המרחץ של עבודה זרה ואדם אחר, מותר להנות מהמרחץ אפילו אם מחזיק להם טובה, ובתנאי שלא ישלם שכר.
משנה ד: גוי העושה עבודה זרה, הרי היא אסורה מיד, ואפילו לא עבדה עדיין. ואילו ישראל העושה עבודה זרה אין היא נאסרת עד שיעבדנה בפועל. גוי יכול לבטל עבודה זרה שלו, או של גוי אחר, אך ישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה, לא שלו ולא של גויים. גוי המבטל עבודה זרה, ביטל בכך גם את משמשיה, אך אם ביטל רק את משמשיה, לא ביטל אותה.
משנה ה: גוי הקוטע אבר מהעבודה זרה, או שמועך את צורת פניו, הרי זה ביטלו. אך אם רק ביזה אותה, כגון שירק או השתין בפניה, גררה בטיט או השליך עליה צואה, אינה בטלה, כיון שיתכן שכעס עליה לפי שעה, ויחזור לעובדה. מכרה לגוי או נתנה כמשכון, לדעת רבי ביטלה, ולחכמים לא ביטלה [ואם מכרה לצורף ישראל, לדברי הכל ביטלה].
משנה ו: עבודה זרה שהלכו עובדיה למקום אחר ולא לקחוה עמם, אם היה זה בזמן שלום, הרי זה כאילו ביטלוה בפירוש, ומותרת. אך אם היה זה בשעת מלחמה, ומחמת טירדתם לא לקחוה, אינה בטילה ואסורה. אבני גזית העומדים בדרכים, וכשהמלך עובר שם מניחים על גביהן עבודה זרה כדי שישתחווה לה המלך, אין האבנים נאסרות, כיון שאינן מיוחדות לעבודה זרה תמיד, וגם כשמניחים שם עבודה זרה לכבוד המלך, לפעמים עובר המלך במקום אחר ואינו חושש לה.
משנה ז: אף על פי שיכול הקדוש ברוך הוא לאבד מן העולם את העבודות זרות, אינו עושה כן, שהרי הגויים עובדים לשמש ולירח ולכל צבא השמים, ואין ראוי לאבד את העולם מפני השוטים, ומחמת כן אינו מאבד שום עבודה זרה, אף שאין לעולם צורך בה, כדי שלא יאמרו העובדים לצבא השמים שזו ראיה שיש ממש בעבודה זרה שלהם, שמחמת כן לא אבדה.
משנה ח: מותר לקנות מגוי גת של ענבים שהגוי דרך את ענביה, ואפילו אם נטל הגוי ענבים בידו ממש, כיון שלדעת משנה זו אין היין נאסר במגע הגוי עד שירד לבור שבו נאסף היין. אך אם נגע הגוי במה שבבור, הרי הוא נאסר במגעו [וההלכה אינה כן, אלא מיד כשהתחיל היין להמשך ולזרום לחלק התחתון של הגת, נאסר הוא במגע הגוי].
משנה ט: מותר ליהודי להשכיר את עצמו לגוי לדרוך עמו ענבים בגת, ואף שאסור להשתכר באיסורי הנאה, סובר תנא זה שבזמן הדריכה בגת אין הענבים והיין נאסרים. אבל אסור לבצור ענבים מהכרם יחד עם הגוי, כיון שהוא מניחם בגת טמאה, וסובר תנא זה שאסור לגרום טומאה אפילו לחולין שבארץ ישראל, ואפילו הם של גוי. ישראל הבוצר פירותיו בטומאה, ועובר בכך איסור, שהרי הוא מטמא גם את חלק התרומות והמעשרות, אסור לסייע לו בבצירת הענבים ודריכתם, אך מותר לסייע לו במלאכות הנעשות קודם הבצירה או לאחר הדריכה. נחתום יהודי האופה פת בטומאה, אסור לסייע לו בלישת הפת ועריכתה, אבל מותר לסייע לו בהולכת הפת לאופה, כיון שזו מלאכה הנעשית לאחר שכבר הסתיימה הלישה והעריכה, וכבר נטמאו הככרות.
משנה י: גוי העומד ליד בור יין של ישראל, ואין ידוע אם נגע בו או לא, אם אותו יין משועבד לגוי מחמת חוב שיש לישראל אליו, יש חשש שנגע בו, ואסור. ואם אינו משועבד לו, מותר. גוי שנפל לבור יין ומת שם, או שמדד את היין על ידי קנה המיוחד לכך, או שהתיז צרעה מעל היין בקנה, או שטפח על בועות היין הרותח בקדירה, לדעת תנא קמא היין אסור בשתיה ומותר בהנאה, ולרבי שמעון מותר הוא אפילו בשתיה. זרק הגוי בכעסו חבית ריקה לבור של יין, מותר היין אפילו בשתיה.
משנה יא: יהודי הדורך בכשרות ענביו של גוי, לעשות מהם יין כשר, יכול להניחו ברשות הגוי, ובתנאי שהבית פתוח לרשות הרבים, ויש בעיר גם יהודים, ואם לא התקיימו תנאים אלו, עליו להושיב שומר, ואף אם אינו יושב ושומר אלא יכול לבוא לפעמים ולהשגיח, היין כשר. ואם היין מונח בבית גוי זר, שלא היו הענבים שייכים לו, לתנא קמא אין חוששים כלל שמא נגע בגוי, אך אם אין הבית פתוח לרשות הרבים ואין שומר, ולרבי שמעון בן אלעזר אף בזה חוששים, ויש צורך שיתקיימו התנאים הנ"ל.
משנה יב: יהודי הדורך ענבים של גוי בכשרות, ומניחו ברשות הגוי, באופנים שהתבאר במשנה הקודמת שהיין מותר, היינו בתנאי שהגוי כתב לו שטר שקיבל את תמורת הענבים, אך אם לא כתב לו כן, ואם ירצה להוציא את היין יעכבנו הגוי עד שישלם, היין אסור, כיון שבאופן זה אין הגוי חושש לגעת ביין.