מסכת עירובין, פרק ג, משנה א

פרק ג, משנה א: בַּכֹּל מְעָרְבִין וּמִשְׁתַּתְפִים, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. וְהַכֹּל נִקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח. הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן, מֻתָּר בַּמַּיִם וּבַמֶּלַח. מְעָרְבִין לַנָּזִיר בַּיַיִן וּלְיִשְׂרָאֵל בַּתְּרוּמָה. סוּמְכוּס אוֹמֵר, בַּחֻלִּין. וְלַכֹּהֵן בְּבֵית הַפְּרַס. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁיָכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ וְלֶאֱכוֹל:

כפי שהתבאר בהקדמה למסכת זו, אסור לאדם לצאת בשבת מחוץ ל'תחום שבת', שהוא אלפיים אמה מחוץ לעיר. אמנם, אם הניח האדם 'עירוב תחומין', והיינו דבר מאכל המונח במקום רחוק מן העיר ובתוך אלפיים אמה, נחשב הדבר ששביתתו באותו מקום, ורשאי להלך בשבת אלפיים אמה מאותו מקום לכל רוח. פרק זה דן בהלכות עירובי תחומין, ויבואר בו באילו מאכלים ניתן לעשות עירוב תחומין, היכן יש להניח את עירוב התחומין, ודינים נוספים השייכים לענין זה.

בַּכֹּל – בכל מיני המאכלים מְעָרְבִין עירובי תחומין, וּמִשְׁתַּתְּפִים שיתופי מבואות [הנחת דבר מאכל השייך לכל בני המבוי באחד החצרות שבמבוי, ועל ידי זה מותר לכל בני המבוי לטלטל בו], כיון שכל שדבר מאכל יכול להחשיב את המקום כדירת האדם, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שהם דברים שאינם זנים את גופו של האדם, וממילא אין שביתתו באותו מקום.

אגב דין זה מביאה המשנה דינים נוספים הנוגעים לעניני מאכל, שאף בהם ממועטים מים ומלח: וְהַכֹּל – וכל מיני המאכלים והמשקאות נִקַּח – מותר לקנות בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, שנאמר בו 'וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ', ודרשו חכמים שכל דבר הדומה לדברים המנויים בפסוק בכך שהוא 'פרי מפרי', כמו בקר הנולד מאמו, ויין הנעשה מענבים. ו'גדולי קרקע' [ואף בעלי חיים אוכלים עשב הגדל בקרקע, נחשבים לענין זה כגדולי קרקע], חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם פרי מפרי, ואינם גדולי קרקע.

דין נוסף בענין דומה: הַנּוֹדֵר מִן הַמָּזוֹן – הנודר שלא יאכל 'מזון' לזמן מסוים, ולא פירט איזה מזון, הרי הוא אסור בכל דברי המאכל, לפי שהם זנים את הגוף ומכונים 'מזון', אך מֻתָּר בְּמַיִם וּבַמֶּלַח, שאין הם מזינים את הגוף.

עתה חוזרת המשנה לדיני עירוב תחומין: מְעָרְבִין לְנָזִיר בַּיַּיִן, אף שאסור לו לשתותו, דכיון שראוי הוא לבני אדם אחרים, אף הנזיר יכול להשתמש בו לצורך עירוב. וּמערבין לְיִשְׂרָאֵל בִּתְרוּמָה, כיון שהיא ראויה לכהנים. סוֹמְכוֹס אוֹמֵר, רק בְּחֻלִּין מערבין לישראל, ולא בתרומה, כיון שאין שום אופן בעולם שתהא התרומה מותרת לו, שאף אם ישאל המפריש על תרומתו [כשם שנשאלים על הנדרים] ויתיר לו החכם ותתבטל התרומה, הרי יחזור הדבר להיות טבל, האסור באכילה. אבל לגבי נזיר מודה סומכוס שניתן לערב עבורו ביין, כיון שיכול הוא להשאל על נזירותו, ויהא מותר בשתיית יין, וכיון שיש צד היתר בדבר, אף אם לא נשאל, מועיל עירובו.

עתה מבארת המשנה שמותר אף להניח את העירוב במקום שאין האדם יכול להכנס אליו: וּמערבין לְכֹהֵן – ומותר להניח את העירוב עבור הכהן בְּבֵית הַפְּרָס – במקום שנחרש בו קבר, שאסור מדרבנן לכהן להכנס לשם שמא יסיט עצמות קטנות שאינן נראות, כיון שיכול להכנס על ידי שמפנה בכל פסיעה את מה שלפניו [על ידי ניפוח, שמפריח את העצמות הקטנות מלפניו]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מערבים לכהן אֲפִילוּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת עצמו, שאסור לו להכנס לשם מן התורה, מִפְּנֵי שֶׁיָכוֹל לֵילֵךְ לָחוֹץ – ללכת על ידי מחיצה וְלֶאֱכֹל, כלומר, יכול הוא להכנס לבית הקברות כשהוא בתוך תיבה גדולה של ארבעים סאה החוצצת בינו ובין הקבר, ואינו נטמא בכך, ולהביא אליו את העירוב לתיבה ולאוכלו שם [ואף על פי שבית הקברות אסור בהנאה. סובר רבי יהודה שבשעת הנחת העירוב אין איסור, כיון שאין מערבין אלא לדבר מצוה, ומצוות לא ניתנו ליהנות בהם. ואילו לאחר שכבר נכנסה שבת וחל עירובו, לא איכפת לו לאדם שיאבד העירוב, ונמצא שאינו נהנה מהשמירה של בית הקברות. ואילו חכמים סוברים שגם אחר שקנה עירובו עדיין נהנה מבית הקברות במה שעירובו משתמר שם].