מסכת עירובין, פרק ה, משנה ז

משנה ז: מִי שֶׁהָיָה בַמִּזְרָח וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְאָמַר לִבְנוֹ, עָרֵב לִי בַמִּזְרָח, אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ אַלְפַּיִם אַמּוֹת, וּלְעֵרוּבוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר לְבֵיתוֹ וְאָסוּר לְעֵרוּבוֹ. לְעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה וּלְבֵיתוֹ יוֹתֵר מִכָּאן, אָסוּר לְבֵיתוֹ וּמֻתָּר לְעֵרוּבוֹ. הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָה שֶׁל עִיר, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם. נְתָנוֹ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, מַה שֶׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד:

מִי שֶׁהָיָה בַּמִזְרָח – אדם שהיה בכניסת השבת מחוץ לעיר, בצד מזרח, וְאָמַר קודם לכן לִבְנוֹ עָרֵב לִי בַּמַעֲרָב – הנח עבורי עירובי תחומין בצד מערב, או שהיה בעת כניסת השבת בַּמַעֲרָב, וְאָמַר קודם לכן לִבְנוֹ עָרֵב לִי בַּמִזְרָח, אִם יֵשׁ הֵימֶנּוּ וּלְבֵיתוֹ – ממקום שביתתו עד ביתו אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאילו עד לִמקום עֵרוּבוֹ יש יוֹתֵר מִכָּאן – יותר מאלפיים אמה, ונמצא שאין העירוב מועיל לו כלל, שהרי אינו יכול להלך בשבת עד לעירוב, ולכן דינו כאילו לא הניח עירוב כלל, ומֻתָּר לְתחום בֵיתוֹ – מקום שביתתו נקבע בביתו, ודינו כאילו שהה בביתו בכניסת השבת, ומהלך משם אלפיים אמה לכל צד, וְאָסוּר לְתחום עֵרוּבוֹ – ואין מקום שביתתו נקבע לפי עירובו (ואף ששנינו לעיל (פרק רביעי) שאם אמר האדם 'שביתתי במקום פלוני', והיה אותו מקום רחוק יותר מאלפיים אמה, לא רק שלא קנה שביתתו שם אלא אף הפסיד את מקום שביתתו, והרי זה לא יזוז ממקומו, היינו כיון ששם הוא עצמו אמר לשון זו, ומאחר ולא פירש שאם לא תחול שביתתו באותו מקום רצונו שתחול שביתתו כאן, הרי סילק דעתו לגמרי מלקנות שביתה במקום שהוא נמצא בו, ומאחר ולא קנה שביתה אף באותו מקום שאמר, הרי זה לא יזוז ממקומו. אבל כאן שלח את בנו להניח עבורו עירוב, והיה הבן צריך לדקדק להניח את העירוב במקום שיועיל לאביו, וכיון שהניחו במקום רחוק מאביו יותר מאלפיים אמה, ולא הועיל לו בכך כלום, הרי לא מינה אותו האב כשליח לענין זה שיקלקל את ענין שביתתו לגמרי ויגרום לו שלא יוכל להלך ממקומו, והרי הוא כמי שלא הניח עירוב כלל, שאם ביתו נמצא בתוך התחום, קנה שביתתו בביתו (רבינו יהונתן)).

אבל אם היה המרחק מהמקום שהוא נמצא בו ועד לְעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאילו המרחק לְבֵיתוֹ היה יוֹתֵר מִכָּאן, אָסוּר לְתחום בֵיתוֹ – ואינו קונה שביתה בביתו (אך יתכן שיהא רשאי להלך לביתו, אם הוא בתוך אלפיים אמה למקום הנחת עירובו), וּמֻתָּר לְתחום עֵרוּבוֹ – קנה שביתה במקום הנחת העירוב, ומהלך משם אלפיים אמה לכל צד.

הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר – בתוך שבעים אמה ושיריים מחוץ לעיר, שזהו מקום המותר בהליכה אף ללא עירוב כלל, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם – אין בכך כל תועלת, שהרי בין כך מדידת תחום שבת נעשית ממקום זה, והנחת העירוב שם אינה מעלה ואינה מורידה.

נְתָנוֹ לעירוב חוּץ לַתְּחוּם, מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד, כלומר, מה שהרויח בצד זה של העירוב, הפסיד בצדו השני, שאם הניח את העירוב במרחק אלף אמה לצד מזרח, נמצא שיש לו משם ואילך לצד מזרח עוד אלפיים אמה, ויחד עם האלף אמה שבין העיר לעירוב יש לו שלשת אלפים אמה מהעיר עצמה לצד מזרח, ומאידך לצד מערב אינו הולך אלא אלף אמה מסוף העיר, ונמצא שבמקום אלפיים אמה לכל צד, יש לו שלשת אלפים אמה למזרח, ואלף אמה למערב. ואילו העיר עצמה אינה נמדדת בתוך אותם אלפיים אמה, אלא כולה נחשבת כארבע אמות, ובתנאי שהסתיים תחום אלפיים אמה של העירוב מחוץ לעיר, אבל אם הסתיימו אותם אלפיים אמה בתוך העיר, אינו הולך עוד בתוך העיר, אלא מותר לו להלך רק עד מקום סיום אותם אלפיים אמה שמהעירוב, ולא יותר.