מסכת שבועות, חזרה, פרק א, משניות א-ה

פרק א, משנה א: בדיני שבועות ביטוי, בטומאת מקדש וקדשיו, בהוצאות מרשות לרשות בשבת ובמראות נגעים, יש שני אופנים המפורשים בתורה, ושנים הנלמדים מדרשה.
משנה ב: היודע שהוא טמא, ושכח ונכנס למקדש או אכל קדש, ונודע לו הדבר לאחר מכן, חייב קרבן עולה ויורד. ואם לא נודע לו הדבר אחרי שחטא, שעיר פנימי של יום הכפורים ויום הכפורים עצמו מגינים עליו מן היסורים, עד שיוודע לו שחטא ויביא קרבן.
משנה ג: אם לא ידע האדם כלל שנטמא, ונכנס למקדש או אכל קדש, ונודעה לו טומאתו אחר כך, שעיר חיצוני של יום הכפורים ויום הכפורים עצמו מכפרים עליו.
משנה ד: לא ידע האדם שנטמא בתחילה, וגם לאחר שנכנס למקדש או אכל קודש לא נודעה לו טומאתו, לרבי יהודה שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים. ולרבי שמעון רק שעירי הרגלים מכפרים על כך, ואילו שעירי ראשי חדשים מכפרים על אדם טהור שאכל בשר קדש טמא. לרבי מאיר כפרת כל השעירים שוה, בין של יום כפור בין של רגלים ובין של ראשי חדשים, על מי שלא ידע שהוא טמא ונודע לו הדבר רק אחרי שנכנס למקדש או אכל קדש, ועל טהור שאכל בשר קדש טמא [ואם היתה לו ידיעה בתחילה ולא בסוף, לדברי הכל שעיר פנימי של יום הכפורים מכפר].
גם לדעת רבי שמעון, שכל אחד מהשעירים מכפר על דבר אחר, ניתן להקריב שעיר שהוקדש לאחד מימים אלו, ביום אחר, כיון שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.
משנה ה: רבי שמעון בן יהודה אמר כלל אחר בשם רבי שמעון בענינים אלו, ששעירי ראשי חדשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, ושעירי רגלים מכפרים בנוסף לכך על טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה בהם ידיעה בתחילה ולא בסוף, ושעירי יום הכפורים מכפרים בנוסף לשני דברים אלו גם על טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה לו ידיעה בתחילה והיתה לו ידיעה בסוף. ומכל מקום ניתן להקריב שעיר של אחד מימים אלו ביום אחר, כיון שכולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו.