מסכת שבועות, חזרה, פרק ג, ט – פרק ד, ב
פרק ג, משנה ט: הנשבע שיעשה דבר מסוים, ואחר כך נשבע שלא יעשנו, הרי השבועה הראשונה מחייבת אותו והיא שבועת ביטוי, והשבועה השניה אינה חלה, והרי היא שבועת שוא. ולכן אם עשה את הדבר לוקה רק על השבועה השניה משום שבועת שוא, ואם לא עשאו, לוקה גם על השבועה הראשונה, משום שבועת ביטוי.
משנה י: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים לעדות ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפניהם, ובתנאי שיוציא את השבועה מפיו, או שיאמר אמן אחר המשביעו. ואם היה מזיד, לוקה. ואם היה שוגג, חייב קרבן עולה ויורד.
משנה יא: שבועת שוא, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים לעדות ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפניהם, ובתנאי שיוציא את השבועה מפיו, או שיאמר אמן אחר המשביעו. ואם היה מזיד, לוקה. ואם היה שוגג, פטור. בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא, אם ענה אמן אחר המשביעו, חייב.
פרק ד, משנה א: היודע עדות לחבירו, ונשבע לו שאינו יודע עדות, חייב קרבן שבועת העדות, ובתנאי שהיתה עדותו מועילה לו, ולכן נוהג חיוב זה רק באנשים, רחוקים, כשרים, הראויים להעיד גם מדרבנן. אם לא נשבע בעצמו, אלא השביעוהו אחרים וחזר ואמר שאינו יודע עדות, חייב רק אם היה הדבר בפני בית דין. ואם נשבע מעצמו, לרבי מאיר חייב אפילו אם נשבע חוץ לבית דין, ולחכמים חייב רק אם נשבע בבית דין.
משנה ב: הנשבע שבועת העדות במזיד, והיינו שזכר את העדות באותו זמן, חייב בין אם היה מזיד על איסור השבועה ובין אם שגג בה, אבל אם היה שוגג על העדות עצמה, שלא זכרה באותה שעה, פטור. ובאופן שהזיד ומתחייב קרבן, חיובו הוא קרבן עולה ויורד.
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
