מסכת שבועות, פרק ד, משנה ג

משנה ג: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת כֵּיצַד. אָמַר לִשְׁנַיִם בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי. שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ  לוֹ אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים חוּץ לְבֵית דִּין  וּבָאוּ לְבֵית דִּין וְהוֹדוּ, פְּטוּרִים. כָּפְרוּ, חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת. הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין וְכָפְרוּ, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם, הוֹאִיל וְאֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת:

משנה ג: שְׁבוּעַת הָעֵדוּת המחייבת קרבן, כֵּיצַד, אדם שיש לו תביעת ממון על חבירו, ואָמַר לִשְׁנַיִם שיודעים את העדות שתסייע לו בבית דין, בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי, והשיבו לו, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, אוֹ שֶׁאָמְרוּ  לוֹ רק 'אֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת', והוא אמר להם מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, וְאָמְרוּ אָמֵן, הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין קרבן שבועה.

אם כפרו העדים חוץ לבית דין, והִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן התובע אפילו חֲמִשָּׁה פְעָמִים כשהיו חוּץ לְבֵית דִּין, וּבָאוּ לְבֵית דִּין, וְהוֹדוּ שהם יודעים לו עדות, פְּטוּרִים, כיון שכפירה מחוץ לבית דין אינה מחייבת, וכשהגיעו לבית דין לא כפרו. אבל אם גם כשבאו לבית דין כָּפְרוּ, מתחייבים למפרע גם על השבועות שהיו חוץ לבית דין, ולכן חַיָּבִים עַל כָּל אַחַת וְאֶחָת מאותן שבועות.

הִשְׁבִּיעַ עֲלֵיהֶן חֲמִשָּׁה פְעָמִים בִּפְנֵי בֵית דִּין, וְכָפְרוּ בכל אותן חמש פעמים, אֵינָן חַיָּבִין אֶלָּא אֶחָת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַה טַּעַם – מדוע כשנשבעו בבית דין חייבים רק על השבועה הראשונה, ואפילו אם שתקו בשעה שהשביע אותם את כל חמש השבועות, ורק אחר כך כפרו, הוֹאִיל וְאחרי שנשבעו פעם אחת, אֵינָם יְכוֹלִין לַחֲזוֹר וּלְהוֹדוֹת, שהרי עד אינו יכול לשנות את דבריו בפני בית דין [שנאמר 'אם לא יגיד', ודרשו חכמים, כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד], וגם אם יודו עתה שהם יודעים עדות, אין בית דין מקבלים את עדותם, ואין עד מתחייב קרבן שבועה אלא באופן שהיתה עדותו יכולה להועיל, וכיון שלאחר השבועה הראשונה אין עדותם כלום, אף אם נשבעו אינם חייבים קרבן שבועה, אמנם השבועה הראשונה, שהיתה בזמן שעדיין היו נאמנים להעיד, מחייבת אותם בקרבן שבועה. ואף ששתקו בתחילה, הרי ממה נפשך, אם שתיקתם מתפרשת ככפירה, הרי אינם יכולים לחזור ולהעיד, ואם שתיקתם אינה כפירה, הרי הם כבר מושבעים מהשבועה הראשונה, ואין מקום להשביעם שבועה על שבועה [אמנם שנשבעו חוץ לבית דין חייבים על כל שבועה ושבועה, כיון שאחרי שנשבעו חוץ לבית דין יכולים הם לבוא לבית דין ולהעיד, ותתקבל עדותם, ולמדו מהפסוק 'והיה כי יאשם לאחת מאלה', לחייב על כל אחת ואחת מהשבועות].