מסכת שבועות, פרק ו, משנה ג2

המשך משנה ג: הַטּוֹעֵן לַחֲבֵרוֹ בְּכַדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה לוֹ בְקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הוֹאִיל וְהוֹדָה לוֹ מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה, יִשָּׁבֵעַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין הַהוֹדָאָה מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן. טְעָנוֹ כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת, בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר. הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, פָּטוּר. בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, חַיָּב, שֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת זוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן:
המשך משנה ג: אף על פי שהמודה במקצת הטענה חייב, מכל מקום יש דברים שמיעטה התורה לגמרי מחיוב שבועה, ואחד מהם הוא קרקע. המשנה דנה עתה באופן שהתביעה והכפירה היו מעורבים ממטלטלין וקרקעות: טְעָנוֹ – תבעו כֵלִים וְקַרְקָעוֹת, וְהוֹדָה בַכֵּלִים וְכָפַר בַקַּרְקָעוֹת, או שהודה בַּקַּרְקָעוֹת וְכָפַר בַּכֵּלִים, פָּטוּר, כיון שאין נשבעים על קרקעות, וכן אין נשבעים מחמת הודאה במקצת של קרקע, וכיון שכל ההודאה או כל הכפירה היתה בקרקע, פטור משבועה. וכן אם הוֹדָה בְמִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת, וכפר בשאר הקרקעות ובכל הכלים, פָּטוּר, וכמו שהתבאר, שאין הודאה בקרקע מחייבת שבועה. אבל אם הודה בְּמִקְצָת הַכֵּלִים, וכפר בשאר הכלים ובכל הקרקע, ונמצא שיש כאן כפירה והודאה בכלים עצמם, חַיָּב שבועה, ומאחר ונשבע על הכלים, מתחייב להשבע אפילו על הקרקעות, כיון ששֶׁהַנְּכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת – מטלטלין, זוֹקְקִין – גוררים אחריהם אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – קרקעות, לִשָּׁבַע עֲלֵיהֶן, כי מיעוט התורה הוא רק לענין זה שאין מתחייבים שבועה על הקרקע מצד עצמה, אך אחרי שהתחייב הנתבע שבועה מחמת מטלטלין, מגלגלים עליו אף את השבועה על הקרקע.