מסכת שבת, פרק א, משנה י

משנה י: אֵין צוֹלִין בָּשָׂר בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ.

משנה י: לאחר שבמשניות הקודמות הובאו גזירות שיש בהן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, משנתנו מביאה גזירות שהכל מודים בהן: אֵין צוֹלִין בערב שבת בָּשָׂר, בָּצָל, וּבֵיצָה, אֶלָּא אם הם מונחים על האש שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם – לפני כניסת השבת, והיינו שיתבשלו בשיעור שליש הבישול, שאז הם כבר ראויים לאכילה. שאם לא כן יש חשש שיחתה בגחלים כדי למהר את הבישול. וכן אֵין נוֹתְנִין פַת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה – סמוך לכניסת השבת, וְלֹא נותנים חֲרָרָה [-עוגה] עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא אם יש שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, די בכך שתהיה שהות ביום כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הצד הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ, ואין צורך שיקרמו שני הצדדים.