מסכת שבת, פרק יד, שיעור 160

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב, כָּל הַמַּקְשֶׁה עַצְמוֹ לָדַעַת [-בכוונה ומרצונו], יְהֵא בְּנִדּוּי – ראוי לנדותו. שואלת הגמרא, מדוע החמיר רב בענין זה, וְלֵימָא – מדוע לא אמר רק שהדבר 'אָסוּר'. משיבה הגמרא, מִשּׁוּם דְּקָא מְגָרֶה יֵצֶר הָרַע אַנַּפְשֵׁיהּ – אותו אדם מגרה בעצמו את היצר הרע, ועל מעשה חמור זה ראוי שיהא בנדוי.

רַבִּי אַמִּי אָמַר, המקשה עצמו לדעת נִקְרָא 'מְשֻׁמָּד', וכאילו המיר את דתו, שֶׁכֵּן אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ וַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד.

אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך אָמַר רַבִּי אַמִּי, כָּל הַמֵּבִיא עַצְמוֹ לִידֵי הִרְהוּר עבירה, אֵין מַכְנִיסִין אוֹתוֹ לִמְחִצָּתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי אוֹנָן, בנו של יהודה בן יעקב, (בראשית לח, ט-י) 'וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו, וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה', הרי שהעושה כן נקרא 'רע' בעיני ה', וּכְתִיב – ונאמר בתהילים (ה ה) 'כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לֹא יְגוּרְךָ רָע', ואָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי – מה פירוש לשון הפסוק 'לֹא יְגוּרְךָ רָע', לֹא יָגוּר בִּמְגוּרְךָ רַע, כלומר שהמכונה 'רע' אינו 'גר' במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב – כיצד נדרש הפסוק (ישעיה א טו) 'יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ', אֵלּוּ הַמְנַאֲפִים בַּיָּד, כלומר, המוציאים זרע לבטלה בידים, כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכפי הברייתא שנשנתה בבית מדרשו של רבי ישמעאל, נאמר בפסוק 'לֹא תִנְאָף' (שמות ב יב), ויש לדרוש שלֹא תְּהֵא נוֹאֵף על ידי חיכוך באותו מקום, בֵּין בַּיָּד בֵּין בָּרֶגֶל. דרשה נוספת, וּקְרִי בֵּיהּ – ויש לדרוש את הפסוק גם כאילו נאמר 'לֹא תַּנְאִיף', כלומר, לא תגרום לאחרים לעבור עבירה זו, על ידי שתמציא להם מקום ונשים לזנות.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַגֵּרִים, וְהַמְשַׂחֲקִים בְּתִינוֹקוֹת, מְעַכְּבִין אֶת ביאת הַמָּשִׁיחַ. מבררת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר לגבי גֵּרִים, מִשּׁוּם דבריו דְּרַבִּי חֶלְבּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, קָשִׁים גֵּרִים לְיִשְׂרָאֵל כְּסַפַּחַת [-כצרעת] בַּבָּשָׂר הַחַי, כיון שאינם בקיאים במצוות, ומחמתם באה פורענות על ישראל, ועוד, שישראל לומדים ממעשיהם [ויש מפרשים שהם מדקדקים במצוות יותר מישראל, ומעוררים בכך קטרוג על ישראל], ודבר זה מעכב את ביאת המשיח. אֶלָּא מְשַׂחֲקִין בְּתִינוֹקוֹת, מַאי הִיא – מה כוונת הברייתא, אִילֵימָא – אם תאמר שהכוונה למִשְׁכַּב זָכוּר, הרי בְּנֵי סְקִילָה נִינְהוּ – חייבים הם מיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ יג) 'וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם', ודבר זה חמור יותר מעיכוב ביאת המשיח. וְאֶלָּא שמשחקים בתינוקות דֶּרֶךְ שאר אֵבָרִים, ומוציאים זרע לבטלה, בְּנֵי מַבּוּל נִינְהוּ – הרי חוטאים הם בחטא של דור המבול, וכמו שהתבאר לעיל, ואף דבר זה חמור יותר מעיכוב המשיח. מבארת הגמרא, אֶלָּא 'המשחקים בתינוקות' היינו דְּנַסְבֵּי קְטַנּוֹת דְּלָאו בְּנוֹת אוֹלוֹדֵי נִינְהוּ – שנושאים בנות קטנות, שאינן ראויות עדיין ללדת, ואף שאין בכך איסור ממש, ואין זה נחשב כהוצאת זרע לבטלה, שהרי עושה כן דרך ביאה, מכל מקום כיון שהוא ראוי להוליד, ומתבטל מפריה ורביה עד שתגדל אשתו ותהא ראויה ללדת, הרי שדבר זה מעכב את ביאת המשיח, דְּכך אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אֵין משיח בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, כלומר, אוצר נשמות ישראל שבשמים קרוי 'גוף', ואין המשיח בא עד שכל הנשמות הללו יוולדו, ונמצא שהמתבטל מפריה ורביה מעכב את ביאת המשיח, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי הגאולה העתידה, 'כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי' (ישעיה נז טז), ופסוק זה נדרש כאילו נאמר כך, הרוחות שלפני, שהם הנשמות שעשיתי והכנתי בשמים, הם אלו ש'עוטפים', כלומר מעכבים את הגאולה.

הרי"ף מביא עתה סוגיא ממסכת עבודה זרה בענין רפואה בשבת: גָּרְסִינַן בְּפֶרֶק אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה (ע"ז כח:), אָמַר מַר זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה, אָמַר רַב, עַיִן שֶׁמָּרְדָה – עין הרוצה לצאת ממקומה, מֻתָּר לְכָחֳלָהּ בְּשַׁבָּת – ליתן בה רפואה בשבת. סָבוּר מִנָּהּ – סברו תלמידיו, הָנֵי מִילֵּי דְּשְׁחִיקֵי סַמָּנִין מֵאֶתְמוֹל – שדין זה הוא רק אם כבר שחקו את סממני הרפואה מערב שבת, והחידוש הוא שאף שאסרו חכמים להשתמש ברפואות בשבת, כאן התירו, אֲבָל מִישְׁחַק וְאִיתוּיֵי – אבל לשחוק סממנים עתה, בשבת, או להביאם בשבת מרשות אחרת, שזהו איסור תורה, לֹא – אסור. אָמַר לְהוּ הַהוּא מֵרַבָּנָן – אמר להם אחד מבני הישיבה, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ [-שמו], לְדִידִי מִיפְרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּמַר יְהוּדָה – אני שמעתי את פירושו של דין זה ממר יהודה, דַּאֲפִילוּ מִישְׁחַק – אפילו לשוחקם עתה, בשבת, וְאִיתוּיֵי מֵרְשׁוּת הָרַבִּים – ואפילו להביאם בשבת מרשות הרבים לרשות היחיד, נָמִי – גם כן מותר, כיון שיש בכך סכנת נפשות.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא אַמְּתָא דַּהֲוַת בֵּי מַר שְׁמוּאֵל – מעשה בשפחה כנענית שהיתה בביתו של שמואל, דְּמָרְדָה לָהּ עֵינָא בְּשַׁבָּתָא – שחלתה בעינה בשבת, שעמדה לצאת ממקומה, וְצָוְחָה אותה שפחה, וְלֵיכָּא דְּמַשְׁגַּח בָּהּ – ולא היה מי שישגיח בה וירפאנה, כיון שהיו סבורים שאין בזה משום סכנה, פָּקַע עֵינָא – יצאה עינה ממקומה, וּמֵתָה. לאחר מעשה זה נָפַק – יצא מַר שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ, עַיִן שֶׁמָּרְדָה, מֻתָּר לְכָחֳלָהּ בַּשַּׁבָּת. מבררת הגמרא, כְּגוֹן מַאי – על איזו מחלת עיניים מותר לחלל את השבת. מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, כְּגוֹן, רִירָא – שיוצא ריר תמיד מהעין. דִּיצָא – שמרגיש האדם כאילו קוץ תחוב לו בעין. דָּמָא – כשיש דם בעין. וְדִמְעָתָא – שהעין מורידה דמעות תמיד. וְקָדְחָא – מין קדחת שבעין, וּתְחִלַּת אוּכְלָא – והיינו בקדחת שהיא בתחילת החולי, שזהו זמן סכנה, לְאַפּוּקֵי – למעט סוֹף אוּכְלָא – בסוף חולי הקדחת, שקרובה העין להתרפאות ואין בזה סכנה. וְכן למעט פְצוּחֵי עֵינָא – ורפואה שנותנים כדי להאיר יותר את הראיה, דְּלֹא – שאסור לחלל את השבת לשם כך, לפי שאין בזה משום סכנת נפשות.