מסכת שבת, פרק י, משנה ה

משנה ה: הַמּוֹצִיא כִכָּר לִרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּב הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם פְּטוּרִין לֹא יָכֹל אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם חַיָּבִים וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר בַּכֶּלִי פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ אֶת הַחַי בַּמִּטָה פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָה שֶׁהַמִּטָה טְפֵלָה לוֹ אֶת הַמֵּת בַּמִּטָה חַיָּב וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ חַיָּב וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר:

משנה ה: משנתנו ממשיכה ומבארת פרטי דינים שונים במלאכת הוצאה מרשות לרשות. התנא פותח בדין פשוט, שאין בו כל חידוש, כדי להשמיענו את הדין הבא, בשני בני אדם שעשו מלאכה יחד.
הַמּוֹצִיא כִכָּר לחם מרשות היחיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב. הוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם יחד, שניהם פְּטוּרִין, כיון שנאמר 'וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם', ומלשון 'בעשותה' למדו חכמים שהחיוב הוא רק אם נפש אחת עשתה את כל העבירה, ולא כשעשאוה שנים.

אמנם אם לֹא יָכֹל אדם אֶחָד לְהוֹצִיאוֹ, וְהוֹצִיאוּהוּ שְׁנַיִם, שניהם חַיָּבִים, כיון שרק במקום שיחיד יכול לעשות את העבירה לבדו, אמרה תורה 'בעשותה', ולא במקום שאין אחד יכול לעשותה לבדו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אף במקום שאין אחד יכול להוציאו, והוציאוהו שנים.

הַמּוֹצִיא אֳכָלִין פָּחוֹת מִכַּשִּׁעוּר, כשיעורים שהתבארו במשניות לעיל, והוציאו בַּכֶּלִי, פָּטוּר אַף עַל הַכְּלִי, כיון שֶׁהַכְּלִי טְפֵלָה לוֹ, ומאחר ואינו מתחייב על המאכל, אינו חייב אף על הכלי.  ולכן המוציא אֶת האדם הַחַי בַּמִּטָה, כיון שפטור על האדם עצמו מאחר ו'החי נושא את עצמו', פָּטוּר אַף עַל הַמִּטָה, כיון שֶׁהַמִּטָה טְפֵלָה לוֹ. אך אם הוציא אֶת הַמֵּת בַּמִּטָה, חַיָּב. וְכֵן המוציא כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, חַיָּב, לפי ששיעורים אלו יש בהם חשיבות, שהם מטמאים, וכשמוציאם מסלק את הטומאה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, כיון שמטרתו בהוצאה זו היא לסלק את הטומאה מביתו, ואינו צריך את גוף ההוצאה, והרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שסובר רבי שמעון שפטורים על עשייתה.