מסכת שבת, פרק כג, שיעור 238

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָסוּר לְאָדָם לִישָׁן בְּבַיִת בַּלַּיְלָה יְחִידִי, וְכָל הַיָּשֵׁן בַּלַּיְלָה יְחִידִי אוֹחַזְתּוֹ לִּילִית – שם שד. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, עֲשֵׂה (צְדָקָה) עַד – כל זמן שֶׁאַתָּה מוֹצֵא עניים לתת להם צדקה, וּמָצוּי בְּיָדְךָ ממון לעשות עמו צדקה, וְעוֹדְךָ בְּיָדְךָ, כְּלוֹמַר וְיֵשׁ בְּיָדְךָ לַעֲשׂוֹת, שאתה עדיין חי. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת יב, א) 'וּזְכֹר אֶת בּוֹרַאֲךָ בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ יְמֵי הָרָעָה', ואֵלּוּ יְמֵי הַזִּקְנָה, 'וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָּהֶם חֵפֶץ', אֵלּוּ יְמֵי הַמָּשִׁיחַ, שֶּׁאֵין בָּהֶם לֹא זְכוּת וְלֹא חוֹבָה, כיון שלא יימצאו אז עניים לקיים בהם מצוות צדקה.

אומרת הגמרא, וְרבי שמעון בן אלעזר, פְּלִיגָא אַדִשְׁמוּאֵל – חולק בזה על דבריו של שמואל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, שכשיבא מלך המשיח ימלוך על כל העולם, ולא יהיו ישראל משועבדים תחת יד הגויים, אבל לגבי שאר הדברים, כגון עשירות ועניות, יהיה אותו זמן שוה לזמנינו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, א) 'כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ', הרי שאף לעתיד לבא ינהג העולם כמנהגו, ויהיו עניים, ויוכל האדם לקיים בהם מצוות צדקה.

הגמרא מביאה עתה ברייתא בענין העניות: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים עַל מִדָּה זוֹ, כְּלוֹמַר עַל מִדַּת עֲנִיּוּת, שלא תפגע בו, כיון שדבר מצוי הוא שפוגעת העניות בבני אדם, שֶׁבדרך כלל אף אִם לֹא בָּא הוּא עצמו לידי עניות, בָּא בְּנוֹ לידי עניות, וְאִם לֹא בָּא בְּנוֹ, בָּא בֶּן בְּנוֹ לידי עניות, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, י) לגבי מצוות צדקה 'כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ', וְתָנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכך נשנתה הברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, 'בגלל' לשון גלגל, לומר לך שהעוני והעושר כגַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, מאדם לאדם.

אָמַר רַב יוֹסֵף, נַקְטִינָן – מקובל בידינו כלל זה, צוּרְבָּא מֵרַבָּנָן לֹא מֵיעָנִי – תלמיד חכם אינו נעשה עני. תמהה הגמרא, וְהָא קָא חֲזִינָן דְּמֵיעָנִי – והרי אנו רואים שיש תלמידי חכמים שנעשים עניים. מתרצת הגמרא, אִי אִיתָא דְּמֵיעָנִי – אף אם הוא נעשה עני, אַהֲדוּרֵי אַפִּיתְחָא לֹא מִיהָדַר – אינו מגיע לידי בזיון זה שצריך לחזר על הפתחים [או כיון שהוא מסתפק במועט, או כיון שיש לו אוהבים המסייעים לו (מהרש"א)].

אָמַר לָהּ רַב אַחָא לִדְבִיתְהוּ – רב אחא היה אומר לאשתו, כִּי אָתָא עַנְיָא – כאשר בא עני לבית, אַקְדִּימוּ לֵיהּ רִיפְתָא – מהרי ותתני לו פת, כִּי הֵיכִי דְּלִיקַדְמוּ לְבָנַיִיךְ – כדי שכאשר בנייך יהיו עניים ימהרו אחרים ויתנו להם פת. אָמְרָה לֵיהּ – אמרה לו אשתו, מֵילָט קָא לַיְיטְת לְהוּ – וכי אתה מקלל את בני שיהיו עניים ויחזרו על הפתחים לקבל פת לחם. אָמַר לָהּ רב אחא, קְרָא כְּתִיב – כך נאמר בפסוק 'כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה', וְתָאנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שהעוני גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם, ובכל משפחה יש עניות בדורות מסוימים.

תַּנְיָא בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נאמר בפסוק (דברים יג יח) 'וְנָתַן לָךְ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ', ולשון 'ונתן לך רחמים' היינו שתרחם על הבריות, ובזכות זה 'ורחמך', ללמד, שכָּל הַמְּרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם, וְכָל שֶּׁאֵין מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת אֵין מְרַחֲמִין עָלָיו מִן הַשָּׁמָיִם.

אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם שמת נִכָּר אִם הוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא וְאִם לַאו, שאם היה המת אדם כשר הכל בוכים עליו ומספרים בשבחו.

מקשה על כך הגמרא מדברי רב עצמו, אֵינִי – וכי כך אמר רב, וְהָאָמַר לֵיהּ רַב – והרי כך אמר לו רב בעצמו לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, אַחִים לִי הֵסְפְּדָאִי – התאמץ בהספדי לחמם את לבבם של השומעים, ויבכו, דְּהָתָם קָאִימְנָא – כיון שאני אעמוד שם באותה שעה ואשמע את דבריך, וכיון שרב היה אדם גדול ובן העולם הבא, אם כן ודאי יבכו עליו האנשים, ומדוע הוצרך להזהיר על כך את רב שמואל בר שילת.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בדברי רב, אלא הָא – דבר זה שאמר רב, שמהספדו של האדם ניכר שהוא בן העולם הבא, היינו דְּמִחַמְמוּ לֵיהּ – שהמספיד מחמם את לב השומעים, וְחָאִים – ואכן מתחמם ליבם והם בוכים. וְהָא – והאופן שאינו בן העולם הבא הוא דְּמִחַמְמוּ לֵיהּ – כשמחמם הספדן את לב השומעים, וְלֹא חָאִים – ואין ליבם מתחמם, אבל גם בבן העולם הבא יש צורך שהספדן יחמם את לב השומעים כדי שיבכו, ולכן הזהיר רב את רב שמואל בר שילת על כך.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרָבָה, כְּגוֹן מַר – אדם כמותך, דְּסָנוּ לֵיהּ כּוּלְּהוּ פּוּמְבְּדִיתָאֵי – שכל בני העיר פומבדיתא שונאים אותו, מחמת שהיה מוכיח אותם על עבירות שבידם, מַאן מְחָאִים הֶסְפֵּדוֹ – מי הוא שיתחמם ויבכה בהספדך. אָמַר – השיב לו רבה, מִסְתַּיָא אַתְּ וְרָבָא בַּר רַב חַנִּין – די לי בכך שיספידוני ויבכו עלי אתה, אביי, ורבא בר רב חנין.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב – שאל רבי אלעזר את רב, אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב את הפסוק בישעיה (ל כא) 'וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶךָ לֵאמֹר' והמשך הפסוק הוא 'זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ', כלומר, כאשר לאחר פטירת האדם אומרים בני האדם אחרי מיטתו שיש ללכת בדרכו של אותו אדם, הרי זה סימן שהוא בן העולם הבא. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ רַבּוֹתָיו נוֹחָה הֵימֶנּוּ, כלומר שדעתם נחה ממה ששומעים עליו ורואים בו.

הגמרא מביאה נוסח אחר במימרות אלו: אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שכך היו הדברים, בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב, וְרַב שאל שאלה זו מֵרַבִּי חֲנִינָא, אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לֵיהּ – השיב רב חנינא  לרב, כָּל שֶׁדַּעַת רַבּוֹתָיו נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה שם, במסכת אבות דרבי נתן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְכִי אָדָם יוֹדֵעַ מָתַי יָמוּת, וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה ביום שלפניו. אָמַר לָהֶם, כָּל שֶׁכֵּן – טוב הדבר שאינו יודע אימתי ימות, כיון שמתוך כך יָשׁוּב בתשובה הַיּוֹם, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר. ויחזור וְיָשׁוּב לְמָחָר, שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר, וְנִמְצָא כָּל יָמָיו בַּעַל תְּשׁוּבָה. וְאַף שְׁלֹמֹה אָמַר בְּחָכְמָתוֹ (קהלת ט, ח) 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְּגָדֶיךָ לְבָנִים', כלומר, כיון שאין אדם יודע באיזה יום ימות, ידאג שתהא נשמתו נקיה וטהורה בכל עת.

סליקו להו שואל