מסכת שבת, פרק כ, משנה ד

משנה ד: גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם וּמְסַלְּקִין לַצְּדָדִין מִפְּנֵי הָרְעִי דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא וַחֲכָמִים אוֹסְרִין נוֹטְלִין מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת:
משנה ד: גּוֹרְפִין מִלִּפְנֵי הַפְּטָם – שור שמפטמים אותו לאכילה, רוצים שלא יקוץ במאכלו, ולכן גורפים את העפר המעורב במאכלו, ומותר לעשות כן אף בשבת, וּמְסַלְּקִין את התבן שלפניו לַצְּדָדִין, מִפְּנֵי הָרְעִי – שלא יתלכלך ברעי ויימאס, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא, והיינו באבוס שבכלי, אבל באבוס שבקרקע אסור, מחשש שיבא להשוות גומות בקרקע. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין אף באבוס שבכלי, מחשש שיבא לעשות כן אף באבוס שבקרקע.

נוֹטְלִין מאכל מִלִּפְנֵי בְהֵמָה זוֹ, וְנוֹתְנִין לִפְנֵי בְהֵמָה זוֹ בַּשַּׁבָּת, וכגון ליטול מאכל מלפני השור וליתנו לפני החמור, שאינו מואס במאכל זה, אבל להיפך אסור, כיון שאין השור אוכל ממאכל שאכל ממנו החמור, שהוא מאוס ברירי החמור, והרי זה טלטול שלא לצורך.