משנה
אֵין שׁוֹאֲלִין – אין מבקשים אֶת הַגְּשָׁמִים באמירת 'מוריד הגשם' אֶלָּא סָמוּךְ לִזמן ירידת הגְּשָׁמִים, והיינו משמיני עצרת, וכדעת רבי יהושע במשנה לעיל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג, שליח הציבור הָאַחֲרוֹן, המתפלל מוסף, מַזְכִּיר 'מוריד הגשם', וְאילו שליח הציבור הָרִאשׁוֹן, המתפלל שחרית, אֵינוֹ מַזְכִּיר. ובְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, שליח הציבור הָרִאשׁוֹן, המתפלל שחרית, מַזְכִּיר 'מוריד הגשם', וְשליח הציבור הָאַחֲרוֹן, המתפלל מוסף, אֵינוֹ מַזְכִּיר.
עתה מבארת המשנה את זמן סיום בקשת הגשמים: עַד מָתַי שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים, לבקש עליהם באמירת 'ותן טל ומטר לברכה', רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲבֹר הַפֶּסַח [ואף שברישא של המשנה אמר רבי יהודה שכבר בתפילת מוסף של יום טוב הראשון של פסח מפסיקים להזכיר את הגשמים, מחלוקת תנאים היא בשיטת רבי יהודה]. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, עַד שֶׁיֵּצֵא חודש נִיסָן כולו, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב כג) 'וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן', כלומר, לאחר שלא ירדו גשמים כל החורף בישר להם הנביא שירד הגשם הראשון ['מורה'] והגשם האחרון ['מלקוש'] בחודש ה'ראשון', והיינו חודש ניסן, הרי שכל חודש ניסן הוא עדיין זמן גשמים, ורק לאחר סיומו מפסיקים להזכיר את הגשמים.
גמרא
שנינו במשנה, 'העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר והראשון אינו מזכיר'. פֵּרוּשׁ 'הָאַחֲרוֹן' היינו הַמִּתְפַּלֵּל בְּמוּסָף, הוּא מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. וּבְשַׁחֲרִית, אֵינוֹ מַזְכִּיר. וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בְּשַׁחֲרִית מַזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים, וּבְמוּסָף אֵינוֹ מַזְכִּיר.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ב) מַאי טַעֲמָא – מהו טעמו דְּרַבִּי יְהוּדָה, שבסוכות מתחילים להזכיר גשמים רק במוסף של יום טוב האחרון, ובפסח מפסיקים לבקש על הגשמים במוסף של יום טוב הראשון. ומבאר הירושלמי, כְּדֵי שֶׁיֵּצְאוּ הַמּוֹעֲדוֹת בְּטַל – שיהיה זמן המועדים ללא גשמים, אלא בהזכרת הטל בלבד, מִפְּנֵי שֶׁהַטַּל סִימָן יָפֶה לָעוֹלָם [ומבואר שם עוד שמכל מקום אין מפסיקים בהזכרת הגשמים מליל יום טוב ראשון של פסח, לפי שאין כל העם שם, ולא יידעו מכך הכל. וכן אין מתחילים בשחרית, שמא יחשוב האדם שהתחילו כבר מערבית, וינהג כך בשנה הבאה, אלא מתחילים במוסף, כדי שהכל יֵדְעוּ שרק מכאן ואילך מפסיקים לבקש על הגשמים].
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שמזכירים את הגשמים ממוסף של יום טוב אחרון של סוכות, ועד שחרית של יום טוב ראשון של פסח.
מבררת הגמרא, וַאֲנָן – ואנו, בני חוץ לארץ, דְּאִית לָן תְּרֵי יוֹמֵי – שיש לנו שני ימים טובים של סוכות, הֵיכִי עַבְדִינָן – כיצד יש לנו לנהוג, ממתי מתחילים להזכיר את הגשמים, מיום טוב ראשון של שמיני עצרת, או מיום טוב שני. אָמַר רַב, מַתְחִיל להזכיר בְּמוּסָפִין של יום טוב ראשון, וּפוֹסֵק – ומפסיק מלהזכיר בְּמִנְחָה עַרְבִית וְשַׁחֲרִית, וְחוֹזֵר וּמַתְחִיל בְּמוּסָפִין של יום טוב שני. רָבָא אָמַר, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בהזכרת הגשמים במוסף של יום טוב ראשון של שמיני עצרת, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק גם במנחה וערבית ושחרית שאחריו. וְכֵן אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא – וכן היא ההלכה, דכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל להזכיר את הגשמים, שׁוּב אֵינוֹ פּוֹסֵק.
הגמרא מבארת עתה את דיני ברכת ההודאה על ירידת הגשמים: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין ברכת ההודאה עַל ירידת הַגְּשָׁמִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה, כלומר, משעה שיורדים גשמים מרובים כל כך, עד שנקווים מים רבים על הארץ, וכשממשיכים הגשמים לרדת נראה שהמים שעל הארץ קופצים ממקומם, כחתן היוצא לקראת כלה.
מבררת הגמרא, מַאי מְבָרֵךְ – מהו נוסח הברכה על ירידת גשמים אלו. אָמַר רַב יְהוּדָה, אומר כך, 'מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְךָ עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהוֹרַדְתָּ לָנוּ'. רַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּם בָּהּ הָכִי – היה מסיים ברכה זו ואומר כך, 'וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם' כנוסח שאומרים ב'נשמת כל חי', עַד 'הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ' וְכוּ' וחותם 'בָּרוּךְ רֹב הַהוֹדָאוֹת', ו'רוב' האמור כאן היינו לשון ריבוי ההודאות.
תמהה הגמרא על נוסח חתימתו של רבי יוחנן, והרי משמע מלשון זו שהברכה היא על 'רֹב הַהוֹדָאוֹת', וְלֹא 'כָּל הַהוֹדָאוֹת'. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר, 'אֵל הַהוֹדָאוֹת'. אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכָּךְ – כיון שרבי יוחנן היה אומר 'רוב ההודאות', והתבאר שיש לומר 'אל ההודאות', נֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ – יש לומר את שתי הנוסחאות, ואומר כך 'בָּרוּךְ רֹב הַהוֹדָאוֹת וְאֵל הַהוֹדָאוֹת', ועל ידי שמסיים בלשון 'אל ההודאות' מובן שלשון 'רוב' אינה ממעטת מ'כל', אלא לשון ריבוי היא.
