מסכת תענית – פרק ראשון

הגמרא מבארת את דיני העינויים הנוהגים בתעניות אלו, כמבואר במשנה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ חכמים שבימי תענית אלו אָסוּר האדם בִּרְחִיצָה, לֹא אָמְרוּ – לא היתה כוונתם אֶלָּא לרחיצת כָּל גּוּפוֹ, אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, מֻתָּר לרחוץ [ואין זה כיום הכפורים ותשעה באב, שאסור אפילו להושיט אצבעו במים]. וּכְשֶׁאָמְרוּ חכמים שהאדם אָסוּר בִּמְלָאכָה, לֹא אָמְרוּ זאת אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה, מֻתָּר במלאכה. וּכְשֶׁאָמְרוּ שאָסוּר האדם בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בהיותו בָּעִיר, אֲבָל בַּדֶּרֶךְ, שאי אפשר ללכת יחף, מֻתָּר לנעול את הסנדל. כֵּיצַד יעשה, לאחר שיָצָא לַדֶּרֶךְ, נוֹעֵל את נעליו, ומהלך בהם, וכאשר הִגִּיעַ לָעִיר, חוֹלֵץ את נעליו. וכן שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה ו), אָבֵל וּמְנֻדֶּה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, מֻתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ לָעִיר חוֹלְצִין. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְּאָב, וְכֵן בְּתַעֲנִית צִבּוּר, ומבואר בזה שאף לגבי תשעה באב הדין כן, שהמהלך מחוץ לעיר רשאי לנעול נעליים.

אָמַר רַפְרָם בַּר פָּפָּא, אָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל איסור רחיצה שֶׁהוּא מִשּׁוּם אֵבֶל, כְּגוֹן תִּשְׁעָה בְּאָב, וכן המתאבל על אחד מקרוביו שמת, אָסוּר לרחוץ בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. וְכָל איסור רחיצה שֶׁהוּא מִשּׁוּם תַּעֲנוּג, כְּגוֹן תַּעֲנִית צִבּוּר, בְּחַמִּין אָסוּר לרחוץ, אבל בְּצוֹנֵן, מֻתָּר.

פוסקת הגמרא את ההלכה: וְהִלְכְתָא, אָבֵל אָסוּר ברחיצת כל גופו, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן. וּברחיצת פָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין אָסוּר, וּבְצוֹנֵן מֻתָּר. וְלָסוּךְ גופו בשמן, אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אָסוּר. וְאִם עושה כן רק כדי לְהַעֲבִיר אֶת הַזּוּהֲמָא, מֻתָּר.

משנה

 עָבְרוּ גם שלש תעניות אֵלּוּ, וְלֹא נַעֲנוּ מהשמים בירידת גשמים, בֵּית דִּין גּוֹזְרִין על הציבור עוֹד שֶׁבַע תעניות, שֶׁיחד עם שש התעניות שקדמו להן הֵן שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה תַּעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר, מלבד השלש הראשונות שמתענים בהן רק תלמידי חכמים. וּמַה שבע אֵלּוּ יְתֵירוֹת עַל הָרִאשׁוֹנוֹת – על השלש שקדמו להן, והיינו שלש האמצעיות, שגם בהן מתחילים את התענית מהלילה, ואסורים במלאכה וברחיצה וכו', שֶׁבְּשבע תעניות אֵלּוּ מַתְרִיעִין – תוקעים בשופרות, והיינו שהיו מוסיפים ברכות בתפילה, ותוקעים בהם, וכמו שיבואר להלן בפרק שני, וְנוֹעֲלִין אֶת הַחֲנוּיוֹת. ובתענית שחלה בְּיום שֵׁנִי בשבוע מַטִּין – פותחים מעט את החנויות עִם חֲשֵׁיכָה, לקנות מאכלים לסעודת הלילה, אך אין מוציאים את הסחורה לחוץ. וּתענית שחלה בַּחֲמִישִׁי בשבוע, מֻתָּרִין לפתוח את החנויות כדרכם, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שיוכלו הכל לקנות את צורכי השבת.

גמרא

הגמרא דנה בענין ההנהגה הראויה בתעניות שבחוץ לארץ: אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנָן – אמרו בני הישיבה לְרַב שֵׁשֶׁת, קָא אָתוּ רַבָּנָן לְבֵי תַּעֲנִיתָא כִּי סָיְימֵי מְסָאנֵי – יש מבני הישיבה שבאים ביום התענית כשהם נעולים בנעליהם, ואף בתעניות אמצעיות ואחרונות, האסורות בנעילת הסנדל, כיון שהם סברו כדברי שמואל [שיובאו להלן] שאין חומרות אלו של תענית ציבור נוהגות אלא בארץ ישראל, ולא בבבל. קָפֵיד וְאָמַר לְהוּ – הקפיד רב ששת ואמר להם, דִּילְמָא מֵיכַל נַמֵּי קָא אָכְלֵי – שמא פרשו הם לגמרי מהציבור, ואף אכלו ביום זה, כיון שרב ששת לא סבר כשמואל בענין זה, ולשיטתו גם בחוץ לארץ יש את כל חומר תעניות הציבור, כמו בארץ ישראל.

הגמרא מביאה את הנהגותיהם של אמוראים שונים בתעניות ציבור שבבבל: אַבַּיֵּי וְרָבָא, מְסַיְימֵי אַפַּנְתָּא – היו הופכים את סנדליהם, החלק שדרכו להיות למטה היה למעלה. אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא מַחְלְפֵי דִּימִינָא לִשְּׂמָאלָא וְדִשְׂמָאלָא לִימִינָא – היו מחליפים את סנדליהם, של ימין לשמאל ושל שמאל לימין, ומשום שינוי בעלמא, רַבָּנָן דְּבֵי רַב אַשִּׁי – תלמידי ישיבתו של רב אשי, סַיְימֵי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ – היו נועלים נעליהם כרגיל, סָבְרֵי לָהּ לְדִשְׁמוּאֵל – כיון שהם סברו כדברי שמואל, דְּאָמַר, אֵין תַּעֲנִית צִבּוּר בְּבָבֶל להחמיר בה בנעילת הסנדל ושאר חומרות, אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד, אבל בתעניות על הגשמים לא החמירו כל כך, כיון שאין בבל זקוקה כל כך לגשמים כמו ארץ ישראל. וְכֵן הֲלָכָה.

רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה – רבי יהודה הנשיא, שהיה מבני בניו של רבינו הקדוש, גָּזַר תְּלֵיסַר תַּעֲנִיתָא – גזר שלש עשרה תעניות על עצירת גשמים, וְלֹא נַעֲנָה, סָבַר לְמִיגְזַר טְפֵי – חשב לגזור תעניות נוספות, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַמִּי, הֲרֵי אָמְרוּ חכמים שאֵין מַטְרִיחִין עַל הַצִּבּוּר יוֹתֵר מִדַּאי, ואין לגזור תעניות נוספות יותר מהמוזכרות במשנה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאין להוסיף על התעניות האמורות במשנה, אֶלָּא כשמתענים לִירידת גְשָׁמִים, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת, מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין – ממשיכים להתענות עַד שֶׁיֵּעָנוּ. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כְּשֶׁאָמְרוּ במשנה שָׁלֹשׁ תעניות וּכְשֶׁאָמְרוּ שֶׁבַע תעניות, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא לִגְשָׁמִים, שלאחר זמן זה כבר הסתיימה התקופה המתאימה לירידת הגשמים, ואין מקום להמשך התעניות, אֲבָל לִשְׁאָר מִינֵי פּוּרְעָנִיּוֹת, מִתְעַנִּין וְהוֹלְכִין עַד שֶׁיֵּעָנוּ.