מסכת תענית – פרק רביעי
תַּנְיָא – שנינו בברייתא, תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְכֵן עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה האדם כָּל צוֹרְכּוֹ, וּמַעֲלֶה עַל שֻׁלְחָנוֹ כל מה שירצה, וַאֲפִילוּ כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ – בשעת מלכותו. וְאָסוּר לְסַפֵּר [-להסתפר] וּלְכַבֵּס מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אב וְעַד הַתַּעֲנִית של תשעה באב, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלוֹ אָסוּר בתספורת וכביסה, ולא רק עד התענית. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד – אותו שבוע שחל בו תשעה באב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁלוֹשְׁתָּן – שלשת תנאים אלו שבברייתא, מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ – למדו את דבריהם מאותו פסוק, שנאמר בנבואת הושע (ב יג) 'וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ', מַאן דְּאָמַר – רבי מאיר, האומר שמֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אב וְעַד הַתַּעֲנִית אָסוּר, למד כן מִלשון 'חַגָהּ' שבפסוק, והיינו מראש חדש הקרוי 'חג'. וּמַאן דְּאָמַר – ולדעת רבי יהודה, שכָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלוֹ אָסוּר, למד כן מִלשון 'חָדְשָׁהּ' שבפסוק. וּמַאן דְּאָמַר – ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבַד, למד כן מִלשון 'שַׁבַּתָּה' [אף שכוונת הפסוק ליום השבת, יש לדרוש זאת גם לענין השבוע כולו שחל בו תשעה באב].
פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שאיסור תספורת וכיבוס נוהגים רק עד התענית. וְאָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאיסורים אלו נוהגים רק בשבוע שחל בו תשעה באב. וְתַּרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא – אנו פוסקים כשניהם להקל, כרבן שמעון בן גמליאל לענין זה שאין האיסור מתחיל מראש חדש, אלא משבוע שחל בו תשעה באב, וכרבי מאיר לענין זה שאין האיסור נוהג לאחר התענית, אפילו באותו שבוע. וּצְרִיכָא – והוצרך רבא להשמיענו שהלכה כדברי שניהם, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינָן – אם היה רבא משמיענו שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר לְחוּדֵיהּ [-בלבד], הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאֲפִילוּ מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, שהרי אמר רבי מאיר שהאיסור הוא מראש חדש ועד התענית, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבא שהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, האומר שהאיסור הוא רק מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב. וְאִי אַשְׁמוּעִינָן – ואם היה רבא משמיענו שהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְחוּדֵיהּ [-לבדו], הַוָה אֲמִינָא אֲפִילּוּ לְאַחַר הַתַּעֲנִית נַמִּי – הייתי סבור לומר שגם לאחר התענית אָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, עד סוף אותו שבוע שחל בו תשעה באב, וכדעת רבן שמעון בן גמליאל, שכל השבוע אסור, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבא שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר, שלאחר התענית הכל מותר. הִלְכָּךְ, הֲלָכָה כְּתַרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא.
משנה
עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב [ובגמרא יבואר באיזו סעודה מדובר], לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, וְכן לֹא יֹאכַל בָּשָׂר, וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, די בכך שיְשַׁנֶּה מהרגלו, ובגמרא יבואר כיצד הוא השינוי. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה – הפיכת המיטה שהיתה דרכם לשבת עליה, כדרך האבלים בזמנם, שהיו הופכים את המיטות ויושבים על הקרקע, וסובר רבי יהודה שאף בתשעה באב יש לנהוג כן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים – לא הסכימו חכמים לדבריו, אלא סוברים הם שאין צורך בכפיית המטה בתשעה באב.
גמרא
הגמרא מבארת את המחלוקת בענין כפיית המטה בתשעה באב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים שיש לכפות את המטה בתשעה באב, עֲשָׂאוּהוּ – החשיבו חכמים את האדם בתשעה באב כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו, דְּאֵינוֹ נוֹהֵג אֲבֵלוּת, וְאֵינוֹ חַיָּיב בִּכְפִיַּת הַמִּטָּה.
שנינו במשנה, ערב תשעה באב, לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דינים אלו, שאסור לאכול שני תבשילים, ואסורים בבשר ויין, אֶלָּא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה – מחצות היום של ערב תשעה באב והלאה, אֲבָל מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה – קודם חצות היום, מֻתָּר.
דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לֹא שָׁנוּ דינים אלו, אֶלָּא בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ – סעודה האחרונה שאוכל האדם קודם התענית, ואינו עתיד לאכול אחריה סעודה נוספת [אבל עשוי לאכול אחר כך אכילת עראי], אֲבָל בִּסְעוּדָה שֶּׁאֵין מַפְסִיק בָּהּ, מֻתָּר לאכול שני תבשילים, ומותר בבשר וביין. מוסיפה הגמרא, וְתַּרְוַיְיהוּ לְקוּלָּא – שני דינים אלו נאמרו להקל בהם, שאם אוכל קודם חצות, אפילו אם זו סעודה המפסקת, אין איסורים אלו נוהגים בו. ואם אוכל סעודה שאינה מפסקת, אף שאוכלה לאחר חצות, אין האיסורים הללו נוהגים בו. וּצְרִיכָא – והוצרך רב להשמיע שני דינים אלו, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן – אם היה רב משמיע את ההיתר בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ לְחוּדָהּ [-לבדה], הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאיסור זה נוהג אֲפִילוּ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַטָּה, קודם חצות היום, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב שהאיסור הוא רק מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה. וְאִי אַשְׁמְעִינָן שהאיסור הוא מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה לְחוּדָהּ [-בלבד], הֲוָה אֲמִינָא – הייתי סבור לומר שאיסור זה הוא אֲפִילוּ בִּסְעוּדָה שֶּׁאֵין מַפְסִיק בָּהּ, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רב שהאיסור הוא רק בִּסְעוּדָה הַמַּפְסִיק בָּהּ, אבל אם אינו מפסיק בסעודה זו, אפילו שהיא אחר חצות היום, אין בה איסורים אלו.
הגמרא מביאה ברייתות שבהן מבוארים דינים אלו שאמר רב: תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא קַמָּא – שנינו ברייתא כמו הדין הראשון שאמר רב, וְתַנְיָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא – ושנינו בברייתא אחרת כמו הדין האחרון שאמר רב, תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא בַּתְרָא, הַסּוֹעֵד עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, אִם עָתִיד לִסְעֹד סְעוּדָה אַחֶרֶת קודם התענית, מֻתָּר לִסְעֹד בָּשָׂר וְלִשְׁתּוֹת יַיִן, וְאִם לַאו – אם אינו עתיד לאכול סעודה נוספת, אָסוּר. תַּנְיָא כְּלִישְּׁנָא קַמָּא, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב, לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן.
(ספר יוחסין)
