מסכת תענית – פרק רביעי

שנינו במשנה לגבי סעודה המפסקת בערב תשעה באב, 'וְלֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן'. תָּנָא – שנינו בברייתא, אֲבָל אוֹכֵל הוּא בָּשָׂר מָלִיחַ, וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. מבררת הגמרא, בָּשָׂר מָלִיחַ, עַד כַּמָּה – עד מתי נחשב הבשר כאינו מליח, ואסור לאוכלו בסעודה זו. אָמַר רַב חִינְנָא בַּר כַּהֲנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל זְמַן שֶׁהוּא כִּבשר שְׁלָמִים, והיינו יומיים לאחר שחיטתו, ולאחר מכן כבר אין לו חשיבות של בשר המשמח את האוכלו. ממשיכה הגמרא ומבררת, יַיִן מִגִּתּוֹ, עַד כַּמָּה – עד מתי נחשב הוא כיין מגיתו, ומותר לשתותו בסעודה זו, כָּל זְּמַן שֶׁהוּא תּוֹסֵס, אבל לאחר מכן כבר יש לו חשיבות יין, ואסור לשתותו בסעודה זו. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, יַיִן תּוֹסֵס אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּלּוּי – אם נשאר מגולה לא נאסר בשתיה, כיון שאין הנחשים שותים מיין תוסס. וְכַמָּה הוא זמן תְּסִיסָתוֹ, שְׁלֹשָׁה יָמִים.

כפי שהתבאר במשנה, מעיקר הדין בסעודה המפסקת אסור לאכול בשר ולשתות יין, אבל שאר דברים מותר. אמנם מביאה עתה הגמרא מעשה ממנו יש ללמוד את ההנהגה הראויה בסעודה זו: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּךְ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי אִלְעָאִי, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב היו מְבִיאִין לוֹ פַּת חֲרֵבָה – ללא פרפרת לטבל בה את הפת, בְּמֶלַח, וְשׁוֹרֶה אוֹתָהּ בְּמַיִם, וְיוֹשֵׁב בֵּין תַנּוּר וְכִירַיִם, וְאֹכֵל, וְשׁוֹתֶה אַחֲרֶיהָ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁמֵּתוֹ מוּטָל לְפָנָיו.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בבבא בתרא בענין הדרך שתקנו חכמים להתאבל על ירושלים: גַּרְסִינָן בְּסוֹף פרק חֶזְקַת הַבָּתִּים (ב"ב ס:), תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּאַחֲרוֹנָה – בפעם השניה, נָהֲגוּ פְּרוּשִׁים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן במשך כל השנה. נִטְפַּל לָהֶן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה ואָמַר לָהֶן, בָּנַי, מִנַּיִן לָכֶם הנהגה זו. אָמְרוּ לוֹ, וכי ראוי שנֹאכַל בָּשָׂר, שֶׁהָיוּ מַקְרִיבִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל. וכי ראוי שנִּשְׁתֶּה יַיִן, שֶׁהָיוּ מְנַסְכִין מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְעַכְשָׁו בָּטֵל. אָמַר לָהֶם רבי יהושע בן חנניה, אִם כֵּן, גם לֶחֶם לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ מְנָחוֹת הבאות מן הסולת. אָמְרוּ לוֹ, אכן מן הראוי שלא נאכל לחם, ואֶפְשָׁר להתקיים בְּאכילת פֵּרוֹת. אָמַר לָהֶם, גם פֵּירוֹת לֹא נֹאכַל, שֶׁכְּבָר בָּטְלוּ הַבִּכּוּרִים הבאים משבעת המינים. אָמְרוּ לוֹ, אֶפְשָׁר להתקיים בְּאכילת פֵרוֹת אֲחֵרוֹת, שאינם משבעת המינים. אָמַר לָהֶם, גם מַיִם לֹא נִּשְׁתֶּה, שֶׁכְּבָר בָּטַל נִסּוּךְ הַמַּיִם. מִיָּד שָׁתְקוּ ולא השיבו לו דבר, שהרי אי אפשר להתקיים ללא שתיית מים. אָמַר לָהֶם רבי יהושע בן חנניה, בָּנַי, בּוֹאוּ וָאוֹמַר לָכֶם כיצד הדרך הראויה לנהוג, שֶׁלֹּא לְהִתְאַבֵּל כָּל עִיקָר אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה של חורבן הבית, וחייבים אנו להתאבל, שנאמר (ישעיהו סו י) 'שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'. לְהִתְאַבֵּל יֹתֵר מִדַּאי אִי אֶפְשָׁר, לפי שֶּׁאֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמוֹד בָּהּ, ואין הציבור יכול לעמוד בהנהגתכם שלא לאכול בשר ולא לשתות יין. אֶלָּא כַּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, סָד אָדָם אֶת בֵּיתוֹ בַּסִּיד, וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא דבר מועט, אָמַר רַב יוֹסֵף, אַמָּה עַל אַמָּה. ואָמַר רַב חִסְדָּא, וְאותה אמה על אמה צריכה להיות כְּנֶגֶד הַפֶּתַח. ממשיכה הגמרא בדברי רבי יהושע, עוֹשֶׂה אָדָם כָּל צָרְכֵי סְעוּדָה, וּמְשַׁיֵּר בָּהּ דָּבָר מוּעָט. מבררת הגמרא, מַאי הִיא – מה הוא אותו דבר מועט, אָמַר רַב פָּפָּא, כַּסָא דְּהַרְסְנָא – אפילו תבשיל פשוט של של דגים מטוגנים בסולת. עוֹשָׂה [-עונדת] אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ, וּמְשַׁיֶּרֶת בָּהּ דָּבָר מוּעָט, מבררת הגמרא, מַאי הִיא – איזה תכשיט עליה להשאיר, אָמַר רַב, בַּת צִידְעָא – מין מחט מקושטת שרגילה האשה להניח בצדעיים, לקישוט (רבינו ירוחם).

נאמר בפסוק (תהילים קלז ה-ו) 'אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת הפסוק בלשון 'עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי', אָמַר רַבִּי יִצְחָק, זֶה אֵפֶר מִקְלֶה [-אפר שריפה] שֶׁמניחים בְּרָאשֵׁי חֲתָנִים, זכר לחורבן בית המקדש. אָמַר לֵיה רַב פָּפָּא לְאַבַּיֵי, הֵיכָא מָנַח לֵיהּ – באיזה מקום בראש יש להניח את האפר. אָמַר לֵיה – השיב לו אביי, בְּמָקוֹם הנחת תְּפִלִּין, דִּכְתִיב בנבואות הנחמה של ישעיהו (סא ג) 'לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן, לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר', הרי שמקום האפר הוא במקום ה'פאר', שזהו כינוי לתפילין [כמו שנאמר (יחזקאל כד יז) 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ'].