ספר המדע: הלכות דעות, פרק ו, ז-ח
ז) הרואה את חבירו שחטא, או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חבירו, בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום, צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו דברים אלו אלא לטובתו, להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו את תוכחתו, מוטב. ואם לאו, יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב האדם להמשיך ולהוכיחו, עד שיכהו החוטא, ויאמר לו 'איני שומע'. וכל מי שאפשר בידו למחות, ואינו מוחה, הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם:
ח) המוכיח את חבירו תחלה, לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו, שנאמר 'ולא תשא עליו חטא', כך אמרו חכמים, יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות מחמת בושה, תלמוד לומר – לכך נאמר בסיום הפסוק של מצוות תוכחה 'ולא תשא עליו חטא', מכאן למדנו שאסור לאדם להכלים את ישראל, וכל שכן בפני רבים. ואף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו, מכל מקום עון גדול הוא, כך אמרו חכמים, 'המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא', לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים, בין קטן בין גדול. ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו. ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו. במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים – בחטאים שבין אדם למקום, אם לא חזר בו החוטא לאחר שהוכיחוהו בסתר, מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, וכמו שעשו כל הנביאים בישראל:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
