א) אף על פי שעובד עבודה זרה נהרג בסקילה, ורק לאחר שעבדה ממש, בפרשת עיר הנדחת נאמרו דינים שונים, ואלו הן, מדיחי אנשי עיר מישראל לעבוד עבודה זרה, הרי אלו נסקלין, אף על פי שאותם מדיחים לא עבדו בעצמם עבודת כוכבים, אלא רק הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ואנשי אותה העיר, המודחין לעבוד עבודה זרה, אינם נהרגים בסקילה ככל עובדי עבודת כוכבים, אלא נהרגין בסייף, והוא – ובתנאי, שאותם אנשי העיר עבדו עבודת כוכבים, או שקבלוה עליהם באלוה. ואזהרה למדיח מנין, שנאמר 'לא ישמע על פיך':
ב) אין העיר נעשית 'עיר הנדחת' לענין דינים מיוחדים אלו, והדינים שיבוארו בה להלן, עד שיהיו מדיחיה מתוכה – מאנשי אותה העיר, ומאותו השבט של אנשי העיר, שנאמר (דברים יג יד) 'יצאו אנשים בני בליעל מקרבך, וידיחו את יושבי עירם', ועד שיהיו מדיחיה שנים או יתר על שנים, שנאמר 'יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם', ומשמעות לשון 'אנשים' היא לכל הפחות שנים. ועד שידיחו את רובה של העיר, ויהיו המודחין ממאה אנשים, ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט, דנין אותם כיחידים שעבדו עבודה זרה, ולא כאנשי עיר הנדחת, שנאמר 'יושבי העיר', לא כפר קטן, ולא כרך גדול, וכל פחות ממאה אנשים הרי זה כפר קטן, ורובו של שבט הנמצא בעיר אחת הרי זה כרך גדול. וכן אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהדיחה אדם יחיד, או שהודחה מיעוטה של העיר, או שהודחו מאליהן, או שהיו מדיחיה מחוצה לה, אין דנין בה דין עיר הנדחת, אלא הרי הן כיחידים שעבדו עבודת כוכבים, וסוקלין כל מי מהם שעבד עבודה זרה, וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בית דין, ולא כדין עיר הנדחת ששורפים את כל העיר, כמבואר להלן:
ספר המדע: הלכות עבודת כוכבים, פרק ד, א-ב
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
"יְהֵא חִיבּוּר זֶה מִקְבָּץ לְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה כֻּלָּהּ, עִם הַתַּקָּנוֹת, וְהַמִּנְהָגוֹת, וְהַגְּזֵרוֹת,
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
