ספר המדע: הלכות עבודת כוכבים, פרק ט, יז-יח
יז) ההולכין לתרפות [-למקום חג של] עבודה זרה, אסור לשאת ולתת עמהן כשהם בדרכם לשם, כיון שכשיגיע לשם יודה לעבודה זרה שלו על המקח שהזדמן לו, ועוד, שמא יקנה דברים הנצרכים לו להקרבה שם, והבאים – החוזרים משם, מותרין – מותר לשאת ולתת עמהם, ואין חוששים שמא יחזרו במיוחד למקום העבודה זרה כדי להודות לה, והוא שלא יהיו קשורין זה בזה – ובתנאי שלא היו אותם גויים בחבורה אחת ההולכת יחד, שאם היו קשורין בחבורה אחת, יש לחשוש שמא דעתן לחזור למקום העבודה זרה, ואסור לשאת ולתת עמהם. ישראל ההולך לתרפות עבודה זרה, בהליכה – בדרך הליכתו לשם, מותר לשאת ולתת עמו, שמא יחזור בו ולא יעבוד עבודה זרה, ובחזירה – אבל כשהוא חוזר משם אסור לשאת ולתת עמו, וכטעם שיבואר להלן (הי"ח). וישראל מומר, בין בהליכה בין בחזירה אסור, בהליכתו אסור כיון שהוא כבר מומר, ולא מסתבר שיחזור בו, ובחזרתו אסור כדין כל ישראל, וכפי שיתבאר:
יח) ישראל שהלך ליריד של עבודה זרה, בחזירה – כשהוא חוזר מאותו יריד, אסור לשאת ולתת עמו, שמא עבודה זרה מכר להן שם, ודמי עבודה זרה הנמצאים ביד ישראל אסורים בהנאה. ואמנם דמי עבודה זרה הנמצאים ביד גוי מותרין בהנאה, ומפני זה נושאין ונותנין עם גוי הבא מן התרפות של עבודה זרה, כפי שהתבאר בהלכה הקודמת, ואין נושאין ונותנין עם ישראל הבא מן התרפות ההוא, ולא עם ישראל מומר, לא בהליכתו ולא בחזירתו, וכפי שהתבאר:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
