פסקי הלכות, מסכת מגילה, פרק רביעי (ב)

יז. אדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בתפילתו על הציבור ובפני הציבור, אלא אם כן הוא בטוח שייענה בתפילתו. אמנם יכול הוא להטות עצמו מעט, ובכך אינו נחשב כנופל על פניו ממש.

יח. בשבת, שעולים שבעה לתורה, ניתן להשלים את המנין על ידי קטנים או נשים [ובלבד שיהיו רוב העולים גדולים], אמנם אמרו חכמים שאשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור.

יט. העולה למפטיר מצטרף למנין שבעה, ובלבד שלא הפסיקו באמירת קדיש לפני עליית המפטיר.

כ. המפטיר בנביא, יקרא לפחות עשרים ואחד פסוקים. ואם מסתיים הענין בפחות מכך, מותר להפסיק שם. ואם יש מתורגמן החוזר על הפסוקים, די בקריאת עשרה פסוקים, ותרגומם, ופסוק אחרון שקוראים שוב לאחר תרגומו.

כא. כל דבר שבקדושה, צריך לאומרו בעשרה, כגון פריסה על שמע, חזרת הש"צ, נשיאות כפיים, קריאת התורה והפטרה, וכן מעמד ומושב שבלוויית המת, ברכת אבלים ותנחומי אבלים, ברכת חתנים וזימון בשם.

כב. בברכת אבלים אין האבלים עצמם מצטרפים למנין, ובברכת חתנים מצטרף החתן עצמו למנין.

כג. ואם התחילו בעשרה, ובאמצע הלכו חלקם, מותר לסיים את הדבר שהתחילו בו. ועל היוצאים באמצע נאמר 'ועוזבי ה' יכלו'.

כד. כשבאים לפדות קרקע מן ההקדש, שמים את שוויה עשרה, וביניהם לפחות אחד כהן.

כה. הקורא בתורה בציבור, לא יקרא פחות משלשה פסוקים, ולא יתרגם המתורגמן יותר מפסוק אחד בבת אחת. ובנביא, רשאי לתרגם אפילו שלשה פסוקים יחד, ובלבד שלא יהיו משלשה ענינים.

כו. הקורא בתורה, אינו רשאי לדלג ממקום למקום, אלא אם כן זהו אותו ענין. אך הקורא בנביא רשאי לדלג אפילו מענין לענין, אך לא מנביא לנביא, מלבד 'תרי עשר', שבו מותר לדלג מנביא לנביא, אך לא מסוף הספר לתחילתו, לפי שאין קוראים למפרע.

כז. באופנים שמותר לדלג, שיעור הדילוג המותר הוא בכדי שמיד כאשר יסיים המתורגמן את התרגום, ימשיך הקורא בפסוק הבא, ולא ישהה בשתיקה, מפני כבוד הציבור.

כח. אין גוללים ספר תורה בציבור, מפני כבוד הציבור, שלא יצטרכו להמתין בשתיקה.

כט. אין אדם אחד קורא בשני ספרי תורה בזה אחר זה, שלא יאמרו שהראשון היה פסול.

ל. הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן, כדי שלא יאמרו שהתרגום כתוב בתורה.

לא. הקורא בתורה לא יתרגם בעצמו, אלא צריך שיהא אדם אחר המתרגם, כשם שניתנה התורה על ידי סרסור.

לב. המתרגם צריך לעמוד, ולא לשבת או להשען על דבר אחר, דרך אימה, כשם שניתנה התורה באימה.

לג. דברים שבכתב יש לקוראם מתוך הכתב, ודברים שבעל פה יש לאומרם בעל פה [עד שתיקן רבי יהודה הנשיא שיכתבו את התורה שבעל פה].

לד. בית כנסת שיש שם רק אחד היודע לקרוא בתורה, הרי הוא עולה ומברך שבע פעמים וקורא בכל פעם את קריאתו.

לה. קטן מתרגם אחרי קריאת גדול, ואין גדול מתרגם אחרי קריאת קטן, מפני כבודו של הגדול.

לו. ראש הכנסת וחזן הכנסת הקוראים לאחרים לעלות לתורה, לא יעלו מעצמם עד שיקראו להם.

לז. כאשר החזן [הקורא לאחרים לעלות לתורה] עולה בעצמו לתורה, מעמידים אחר תחתיו.

לח. צורת הישיבה בבית הכנסת היא שהזקנים יושבים ופניהם כלפי העם, ואחוריהם כלפי ארון הקודש. וכן נוהגים כשמוציאים את התיבה לרחובה של עיר בתענית.

לט. הכהנים הנושאים כפיהם, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי ארון הקודש.

מ. עושים את פתח בית הכנסת כנגד ארון הקודש, כדי שהנכנס ישתחוה מול ארון הקודש.

מא. חכמים תקנו את סדר העולים לתורה, מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון, אחריו לוי, ואחריו ישראל. ומבין הישראלים קורא תחילה תלמיד חכם הממונה פרנס על הציבור, ואחריו תלמיד חכם הראוי להתמנות פרנס על הציבור, ואחריו בני תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הציבור, ואחריהם ראשי כנסיות וכל העם.

מב. אם אין שם כהן, אין לוי קורא כלל, אלא מיד קורא ישראל. ואם אין שם לוי, קורא אותו כהן פעמיים.

מג. יש לכבד את הכהן להיות ראשון בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון בקריאת התורה, לברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

מד. אין כהן קורא אחר כהן, כדי שלא יאמרו שהראשון היה פגום.

מה. אין לוי קורא אחר לוי, כדי שלא יאמרו על אחד משניהם שהוא פגום.

מו. אין קוראים בתורה בציבור אלא בספר תורה שלם, ולא בחומשים, הגם שהם כתובים על קלף ובגלילה, מפני כבוד הציבור.

מז. העונה 'אמן' לא יגביה קולו יותר מהמברך.

מח. המתרגם לא יגביה קולו יותר מהקורא. וגם לא יקרא בקול נמוך יותר מהקורא, ואם אינו יכול להגביה קולו כמו הקורא, ינמיך הקורא את קולו, כדי שיהיו קולות שניהם שוים.

מט. אין הקורא מתחיל בקריאתו עד שיסיימו הציבור עניית 'אמן' על ברכת התורה. ואין המתרגם מתחיל לתרגם עד שיסיים הקורא את קריאת הפסוק, ואין הקורא ממשיך בקריאתו עד שיסיים המתרגם את תרגום הפסוק הקודם.

נ. אין המפטיר מתחיל בהפטרה עד שיסיימו לגלול את ספר התורה, כדי שגם הגולל יוכל להקשיב להפטרה.