שיעור 10, ספר עזרא, פרק ג,יב – פרק ד, ג
יב וְרַבִּ֡ים מֵהַכֹּֽהֲנִ֣ים וְהַלְוִיִּם֩ וְרָאשֵׁ֨י הָֽאָב֜וֹת הַזְּקֵנִ֗ים אֲשֶׁ֨ר רָא֜וּ אֶת־הַבַּ֤יִת הָֽרִאשׁוֹן֙ בְּיָסְד֔וֹ זֶ֤ה הַבַּ֨יִת֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם בֹּכִ֖ים בְּק֣וֹל גָּד֑וֹל וְרַבִּ֛ים בִּתְרוּעָ֥ה בְשִׂמְחָ֖ה לְהָרִ֥ים קֽוֹל׃ יג וְאֵ֣ין הָעָ֗ם מַכִּירִים֙ ק֚וֹל תְּרוּעַ֣ת הַשִּׂמְחָ֔ה לְק֖וֹל בְּכִ֣י הָעָ֑ם כִּ֣י הָעָ֗ם מְרִיעִים֙ תְּרוּעָ֣ה גְדוֹלָ֔ה וְהַקּ֥וֹל נִשְׁמַ֖ע עַד־לְמֵֽרָחֽוֹק׃
פרק ד א וַֽיִּשְׁמְע֔וּ צָרֵ֥י יְהוּדָ֖ה וּבִנְיָמִ֑ן כִּֽי־בְנֵ֤י הַגּוֹלָה֙ בּוֹנִ֣ים הֵיכָ֔ל לַֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיִּגְּשׁ֨וּ אֶל־זְרֻבָּבֶ֜ל וְאֶל־רָאשֵׁ֣י הָֽאָב֗וֹת וַיֹּֽאמְר֤וּ לָהֶם֙ נִבְנֶ֣ה עִמָּכֶ֔ם כִּ֣י כָכֶ֔ם נִדְר֖וֹשׁ לֵֽאלֹהֵיכֶ֑ם וְל֣וֹ ׀ אֲנַ֣חְנוּ זֹֽבְחִ֗ים מִימֵי֙ אֵסַ֤ר חַדֹּן֙ מֶ֣לֶךְ אַשּׁ֔וּר הַמַּֽעֲלֶ֥ה אֹתָ֖נוּ פֹּֽה׃ ג וַיֹּאמֶר֩ לָהֶ֨ם זְרֻבָּבֶ֜ל וְיֵשׁ֗וּעַ וּשְׁאָ֨ר רָאשֵׁ֤י הָֽאָבוֹת֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל לֹֽא־לָכֶ֣ם וָלָ֔נוּ לִבְנ֥וֹת בַּ֖יִת לֵֽאלֹהֵ֑ינוּ כִּי֩ אֲנַ֨חְנוּ יַ֜חַד נִבְנֶ֗ה לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔נוּ הַמֶּ֖לֶךְ כּ֥וֹרֶשׁ מֶֽלֶךְ־פָּרָֽס׃
֍ ֍ ֍
(יב) וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים, אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם – בעת שראו את ייסוד הבית השני, שלא היה גדול ומפואר כמו הבית הראשון, היו בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל. וְרַבִּים אחרים, שלא ראו את הבית הראשון, השמיעו קול בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל, כי שמחו על כך שיצאו מגלותם.
(יג) וְאֵין הָעָם מַכִּירִים [-שומעים ומבחינים] בקוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה, ולא לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה בשופרות, וְהַקּוֹל של השופרות נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק, ולא שמעו את קולות הבכי ולא את קולות השמחה.
פרק ד (א) וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, הם הגויים שהושיב סנחריב בארץ ישראל לאחר שהגלה את עשרת השבטים מארצם, כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
(ב) ואותם גויים היו עובדים את ה' בשיתוך עם עבודה זרה, וחשבו שגם ישראל עובדים את ה' בדרך זו, וַיִּגְּשׁוּ אותם גויים אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וַיֹּאמְרוּ לָהֶם, נִבְנֶה עִמָּכֶם את בית המקדש, כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים, כי גם הם האמינו שהוא האל העליון, אלא שהיו עובדים גם למה שהיה בעיניהם כאמצעי בינם לבין ה', מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה.
(ג) וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל, לֹא לָכֶם וָלָנוּ – אין אפשרות שנשתתף יחד לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ, כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד – כל קהל ישראל, נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר לה' המשגיח בפרטות על ישראל, ואין ישראל משתפים בעבודתם שום אמצעי, אלא עובדים את ה' לבדו, ולא כפי מנהגכם לשתף שם שמים עם עבודה זרה, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס, שציוויו היה לבנות בית לעבודת ישראל בלבד, ולא לעבודת הגויים.
