שיעור 11, ספר שופטים, פרק ה, א-ז

א וַתָּ֣שַׁר דְּבוֹרָ֔ה וּבָרָ֖ק בֶּן־אֲבִינֹ֑עַם בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא לֵאמֹֽר׃ ב בִּפְרֹ֤עַ פְּרָעוֹת֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל בְּהִתְנַדֵּ֖ב עָ֑ם בָּֽרְכ֖וּ הֽ'׃ ג שִׁמְע֣וּ מְלָכִ֔ים הַֽאֲזִ֖ינוּ רֹֽזְנִ֑ים אָֽנֹכִ֗י לַֽה֙' אָֽנֹכִ֣י אָשִׁ֔ירָה אֲזַמֵּ֕ר לַֽה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד ה֗' בְּצֵֽאתְךָ֤ מִשֵּׂעִיר֙ בְּצַעְדְּךָ֙ מִשְּׂדֵ֣ה אֱד֔וֹם אֶ֣רֶץ רָעָ֔שָׁה גַּם־שָׁמַ֖יִם נָטָ֑פוּ גַּם־עָבִ֖ים נָ֥טְפוּ מָֽיִם׃ ה הָרִ֥ים נָֽזְל֖וּ מִפְּנֵ֣י ה֑' זֶ֣ה סִינַ֔י מִפְּנֵ֕י ה֖' אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ו בִּימֵ֞י שַׁמְגַּ֤ר בֶּן־עֲנָת֙ בִּימֵ֣י יָעֵ֔ל חָֽדְל֖וּ אֳרָח֑וֹת וְהֹֽלְכֵ֣י נְתִיב֔וֹת יֵֽלְכ֕וּ אֳרָח֖וֹת עֲקַלְקַלּֽוֹת׃ ז חָֽדְל֧וּ פְרָז֛וֹן בְּיִשְׂרָאֵ֖ל חָדֵ֑לּוּ עַ֤ד שַׁקַּ֨מְתִּי֙ דְּבוֹרָ֔ה שַׁקַּ֥מְתִּי אֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃

֍           ֍            ֍

(א) וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר.

(ב) בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל – כאשר היו ישראל פרועים כמה פרעות, הן מהצד הרוחני, שהיו חוטאים, והן מהצד הגשמי, שהיו חלשים, בְּהִתְנַדֵּב עָם – כאשר בזמן כזה יימצאו בני אדם המתנדבים לעשות חייל, אין זה דבר טבעי, אלא ענין אלוקי, ולכן בָּרְכוּ ה', כי מידו היתה זאת.

(ג) שִׁמְעוּ מְלָכִים, הַאֲזִינוּ רֹזְנִים, אָנֹכִי אייחס נצחון זה לַה', ולכן אָנֹכִי אָשִׁירָה לו, אֲזַמֵּר לַה', על הנהגתו הכללית של העולם [כי שם הוי"ה מלמד על ההנהגה הכללית של העולם כולו], וכן אזמר לאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, על הנהגתו והשגחתו הפרטיים על ישראל.

(ד) ה', כאשר נכנסו ישראל לארצם, שסבבו את ארץ אדום, בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר – כאשר יצאת מארץ אדום לארץ מואב, כמלך היוצא לפני עמו, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם – מהארצות הסמוכות לאדום, אל ארץ סיחון ועוג ואל ארץ כנען, נרעש וגעש כל היקום, אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם.

(ה) הָרִים נָזְלוּ ונמסו למים מִפְּנֵי ה', זֶה הבא מהר סִינַי לאחר שנתן את התורה לישראל, מִפְּנֵי ה' שהוא אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וגילה עליהם את השגחתו הפרטית, ועשה להם ניסים ונפלאות.

(ו) אך כל זה היה בימים הראשונים, אבל לאחר מכן, בִּימֵי השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ אֳרָחוֹת – הפסיקו ללכת שיירות בדרכים, וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת – וגם היחידים ההולכים בנתיב של יחיד, שהוא צר יותר, פחדו ללכת בדרכים הישרות, אלא יֵלְכוּ באֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת – דרכים עקומות ומתפתלות, כיון שפחדו מהגויים.

(ז) חָדְלוּ פְרָזוֹן – הפסיקו לשבת בערים הפרוזות, מפחד האויב, אלא ישבו כולם בערים המוקפות חומה, אך במקום שהפוחדים יהיו הגויים, כפי שהיה בזמן שנכנסו לארץ ישראל, עתה היה זה בהיפך, כי בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ – היהודים פחדו לשבת בערים הפרוזות, וכל זה היה בימי השופט שמגר בן ענת, עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה, וכאילו כבר הושבת ישראל מלהיות 'עם', עד שַׁקַּמְתִּי להיות אֵם בְּיִשְׂרָאֵל, וכאילו עם ישראל נולד מחדש באותו הזמן, ודבורה היא ה'אם' שילדה את העם כולו.