שיעור 135, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

פרק זה עוסק בנאמנות האשה עצמה ובנאמנות עדים
אחרים לומר שמת בעלה, לענין יבום ולענין התרתה
להנשא לאחר:
משנה
ָה ִא ָשה ש ֶׁ הָ לְ כָ ה הִ יא ו ַבֲע ָל ה לִ מְ דִ ינַ ת ַהָ ים, והיה ש ָ לוֹ ם
ב ֵּ ינוֹ ְל ֵּביָנ ה, וְ כן היה ש ָ לוֹ ם ב ָ עוֹ לָ ם, שלא היה זה זמן
של מלחמה, ולאחר זמן ב ָ אָ ה וְ אָ מְ רָ ה מֵּ ת ַבֲע ִלי, נאמנת
היא בדבריה, ו ִת ָנ ֵּשא למי שתרצה. ואם אמרה מֵּ ת
ַבֲע ִלי ללא בנים, ִת ְתַי ֵּבם.
אבל אם היה ש ָ לוֹ ם ב ֵּ ינוֹ ְל ֵּביָנ ה ו ִמ ְל ָח ָמה ב ָ עוֹ לָ ם, שאז
עשויה האשה לטעות ולחשוב שנהרג במלחמה, או
שהיתה קְ טָ טָ ה ב ֵּ ינוֹ ְל ֵּביָנ ה, שאז יש לחשוש שמתוך
שהיא שונאת אותו רצונה לאסור את עצמה עליו,
וְ אף שיש ש ָ לוֹ ם ב ָ עוֹ לָ ם, בכל אחד משני האופנים
הללו, אם ב ָ אָ ה וְ אָ מְ רָ ה מֵּ ת ַבֲע ִלי, ֵּאיָנ ה נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת. רַ ב ִ י
ֵּאיָנ ה נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת, גם כששלום בינו ְיה וָדה אוֹ מֵּ ר, לְ עוֹ לָם
ובינה ושלום בעולם, אֶׁ ל ָא אִ ם כ ֵּ ן ב ָ אָ ה כשהיא ב וֹ כָ ה
על בעלה, ו ְבָגֶׁדי ָה ְקר ו ִעים לאות אבל, שאז ניכרים
דבריה שאכן מת בעלה. ָא ְמר ו לוֹ חכמים, אין הדבר
כן, אלא אַ חַ ת זוֹ וְ אַ חַ ת זוֹ – בין אם באה כשהיא בוכה
ובגדיה קרועים, ובין אם באה סתם, הרי זו נאמנת,
ו ִת ָנ ֵּשא.
מביאה המשנה מחלוקת נוספת בענין זה: ב ֵּ ית הִ ל ֵּל
אוֹ מְ רִ ים, לֹא ָש ַמ ְענ ו שתהיה האשה נאמנת, אֶׁ ל ָ א הַ ב ָ אָ ה
מִ ן הַ ק ָ צִ יר ב ִ לְ בָ ד, כלומר, כמו אותו מעשה שהיה,
שהלכו קבוצה של בני אדם לקצור חיטים, ונשך נחש
אחד מהם ומת, ובאה אשתו וסיפרה את הדבר בבית
דין, וביררו ומצאו שאכן כך אירע, ואמרו חכמים שכל
מקרה כיוצא בזה, שהעדות היא על מקום קרוב, הרי
היא נאמנת. אבל אם באה ממדינת הים ואמרה שמת
בעלה, אינה נאמנת. ָא ְמר ו לָהֶׁ ן ב ֵּ ית ש ַ מ ַ אי, אין הדבר
כן, אלא אֶׁ חָ ד ]-בין[ הַ ב ָ אָ ה מִ ן הַ ק ָ צִ יר, וְ אֶׁ חָ ד הַ ב ָ אָ ה מִ ן
ַהֵּז י ִתים, וְ אֶׁ חָ ד הַ ב ָ אָ ה מִ מ ְ דִ ינַ ת ַהָ ים, לעולם נאמנת
האשה בדבריה, לֹא ִ ד ְבר ו ב ַ ק ָ צִ יר אֶׁ ל ָא ב ַ הֹוֶׁ ה – לא אמרו
נקטו חכמים דין זה באופן שאירע כן בקציר אלא כיון
שכך היה אותו מעשה, אך אין חילוק בדבר. ָחְזר ו ב ֵּ ית
הִ ל ֵּל לְ הוֹ רוֹ ת כ ְ דִ בְ רֵּ י ב ֵּ ית ש ַ מ ַ אי, שלעולם נאמנת
האשה בדבריה, ואפילו אם באה ממדינת הים וכיוצא
בזה.

גמרא
שנינו במשנה, 'שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם כו',
אינה נאמנת'. אָ מַ ר רָ בָ א, מַ אי ַטֲע ָמא ְ ד ִמ ְל ָח ָמה – מה
הטעם שאינה נאמנת כשיש מלחמה בעולם, ִמ ש ום
ד ב ִ דְ דָ מֵּ י – כיון שהיא אומרת את דבריה בדרך ְ ָא ְמָרה
השערה ואומדן דעת, וחושבת היא, ַס ְלָקא ַ ד ְע ָתא ב ְ כָ ל
הַ נ ֵּי ְ ד ִא ְתְק ִטיל ה וא ָפ ֵּליט – וכי יעלה על הדעת שמתוך
כל אותם שנהרגו במלחמה הוא נשאר חי, וכיון
שאינו חוזר לביתו חודש או חודשיים, אומרת היא
בלבה שבודאי נהרג גם הוא במלחמה, ומחמת דמיון
זה מעידה היא על כך בבית דין, וְ אִ ם ִת ְמ ָצא לוֹ מַ ר –
ואף אם תרצה לומר דכ ֵּ יוָ ן ְ ד ָשלֹום ב ֵּ ינוֹ לְ בֵּ יָנ ה, נָ טְ רָ ה
וְ חָ זְ יָ א – תשמור ותמתין עד שתראה בבירור אם חוזר
הוא לביתו או לא, זִ מ ְ נִ ין ְ ד ָמח ו ֵּלי ה ב ְ גִ ירָ א אוֹ ְבר ו ְמ ָחא
– הרי לפעמים קורה שמכים אותו בחץ או ברומח,
וְ סָ בְ רָ א ַוַ דאי מָ אִ ית ָל ה – וחושבת היא שבודאי מת
מחמת הכאה זו, וְ אִ יכ ָ א ְ ד ָעבְ דֵּ י ֵּלי ה ַס ְמ ָתִרי וְ חָ יֵּי –
ְ ובאמת יתכן שחבשו את מכתו ונשאר חי,
ו ְל ִפי ָכך
ֵּאיָנ ה נֶׁאֱ מֶׁ נֶׁת.
מביאה הגמרא דין נוסף בענין דומה: אָ מַ ר רָ בָ א, לענין
הלכה זו, עדות האשה על מיתת בעלה בזמן ַרֲעבֹון,
ָגר וַע מֵּ עדותה בזמן מ ִ לְ חָ מָ ה, ומבאר רבא את דבריו,
ד ִא ל ב ְ מִ לְ חָ מָ ה, כ ִ י אָ מְ רָ ה מֵּ ת ַבֲע ִלי ב ַ מ ִ לְ חָ מָ ה ה וא ְ לֹא ד ו ְ
מְ הֵּ ימְ נָ א – רק כשאומרת שמת בעלה במלחמה עצמה
אינה נאמנת, כיון שעשויה היא לטעות בדבר, וכמו
שהתבאר, שמחמת שנפצע במלחמה סבורה היא
שבודאי מת, וחוששת היא לשהות לידו ולראות אם
מת או לא, ומעידה שמת מתוך דמיון, הָ א – אבל אם
מעידה שמֵּ ת ַעל מִ ט ָ תוֹ , אפילו שהיה זה זמן של
מלחמה, מכל מקום מְ הֵּ ימָ נָ א – נאמנת היא, שהרי אין
בעדות זו כל חשש טעות ודמיון. ְו ִא ל ו בזמן ַרֲעבֹון גם
אם אומרת שמת על מיטתו לֹא מְ הֵּ ימָ נָ א – אינה
נאמנת, כיון שיתכן שהניחה אותו כשהוא חלש
מחמת רעב, ולא נשאר עמו מאכל, וסבורה היא
שבודאי מת ברעב, ומתוך כך מעידה היא על מיתתו
אף על פי שלא ראתה זאת בעצמה, ַעד ְ ד ָא ְמָרה מֵּ ת
וְק ַבְר ִתיו, שבאופן זה אין חשש טעות, שהרי אם
קברה אותו בודאי מת, ובכל העדויות הללו אין
חוששים שתשקר במזיד, אלא רק שתטעה בעדותה,
ובאופנים אלו, שמעידה שמת על מיטתו בזמן
מלחמה, או שמעידה שמת וקברתו בזמן רעב, אין
חשש טעות, ונאמנת. ]ולגבי מלחמה, אם מעידה
שנהרג וקברתו, יש מהראשונים האומרים שנאמנת,
ויש אומרים שאינה נאמנת )נמוקי יוסף([.
דינים נוספים: ַמ ֹפ ֶׁלת – אם היה בעלה תחת מפולת
של אבנים, או שבאה רוח סערה והפילה את כל בתי
העיר, הֲרֵּ י ה וא כ ְ מִ לְ חָ מָ ה, שאינה נאמנת אם מעידה
שמת באותה מפולת, כיון ְ ד ָא ְמָרה ב ִ דְ דָ מֵּ י – אומרת
היא את דבריה מתוך דמיון וטעות, שסבורה היא
שבודאי גם הוא מת באותה מפולת, ואף שלא ראתה
זאת בעצמה.
נְ חָ ש ִ ים ְוַעְקַר ִבים – היה בעלה במקום שהשתלחו בו
נחשים ועקרבים, הֲרֵּ י הֵּ ן כ ְ מִ לְ חָ מָ ה, ואינה נאמנת לומר
שמת, כיון ְ ד ָא ְמָרה ב ִ דְ דָ מֵּ י, שעשויה היא לטעות בדבר
ולסבור שמת בנשיכתם, אף שבאמת לא מת.