שיעור 14, מסכת מועד קטן, פרק שני

משנה

מַכְנִיס אָדָם פֵּירוֹתָיו לתוך הבית, מִפְּנֵי הַגַּנָּבִים, כיון שזהו דבר האבד. וְשׁוֹלֶה פִּשְׁתָּנוֹ מִן הַמִּשְׁרֶה – מוציא האדם את הפשתן מהמים ששורים אותו בהם, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֹּאבַד – שלא יתקלקל הפשתן מחמת השריה המרובה, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד. וְכוּלָּן – כל אותם מלאכות שהותרו משום דבר האבד, אִם כִּיוְּנוּ בעליהם אֶת מְלַאכְתָּם בכוונה לעשותה בַּמּוֹעֵד, יֹאבְדוּ המלאכות, וקנס הוא שקנסוהו חכמים על שכיון מלאכתו לעשותה בחול המועד.

גמרא

שנינו במשנה, 'מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיסֵם בְּצִנְעָא לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, כדי שלא יבחינו בכך בני אדם ויבואו ללמוד ממנו היתר אף שלא במקום צורך. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב יוֹסֵף, הֲוָה לֵיהּ הָנָךְ כְּשׁוּרֵי – היו לו קורות עץ גדולות, שהוצרך להכניסם בחול המועד לתוך ביתו כדי שלא יאבדו, עַיְּילִינְהוּ בִּימָמָא – הכניסם ביום אל תוך ביתו. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְהָתַנְיָא – והרי שנינו בברייתא וּבִלְבַד שֶׁיַּכְנִיס בְּצִנְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, ואם כן לא היה לך להכניסם ביום, אלא בלילה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, צִנְעָא דְּהַאי – האופן להכניס קורות אלו בצינעא, יְמָמָא הוּא – הוא דוקא ביום, ולא בלילה. והטעם לכך, דְּכֵּיוָן דְּבֵּלְילְיָא בָּעוּ גַּבְרֵי יְתֵירֵי – כיון שבלילה יש צורך באנשים רבים יותר, וּבָעוּ מַדְכּוּרָא דְנוּרָא – וצריכים להדליק אבוקות של אש להאיר להם, אָוְושָׁא מִילְּתָא – מתפרסם הדבר יותר, ולכן היה טוב יותר להכניסם ביום, בצינעא.

שנינו במשנה, 'וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְכַוֵּין אֶת מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד'. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא – שאל רבי ירמיה את רבי זירא, אדם שכִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ לעשותה בַּמּוֹעֵד, וּמֵת קודם שהספיק לעשות מלאכה זו, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ בָּנָיו אַחֲרָיו – האם קנסו חכמים גם את בניו שלא יעשו מלאכה זו במועד, או שכיון שהם לא כיוונו מלאכה זו למועד הרי היא לגביהם ככל מלאכת דבר האבד, שמותר לעשותה בחול המועד.

וכהמשך לספיקו הביא רבי ירמיה שני נידונים דומים, והסביר מדוע לא ניתן ללמוד מהם את ההלכה לנידון זה: אִם תִּמְצָא לוֹמַר – אם תרצה לפשוט את הספק לאיסור מספק אחר, לגבי דינו של אדם שצָרַם בְּאֹזֶן בְּכוֹר כדי להטיל בו מום ולהתירו באכילה, וּמֵת, הרי אפילו אם תאמר ששם קָנְסוּ חכמים גם את בָּנָיו אַחֲרָיו ואמרו שאין מתירים את הבכור על סמך מום זה, עד שיפול בו מום אחר, אין זו ראיה לנידוננו, כיון שיתכן שהטעם שם הוא מִשּׁוּם שזהו אִיסּוּרָא דְּאוֹרָיְיתָא, שהרי המטיל מום בבכור עובר באיסור תורה. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר – ואם תרצה לפשוט את הספק לאיסור מדינו של אדם שמָכַר את עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם, שקנסוהו חכמים לפדות את העבד אפילו במחיר גבוה ביותר, וּמֵת, ותרצה לומר ששם קָנְסוּ חכמים גם את בָּנָיו אחריו, גם זו אינה ראיה, מִשּׁוּם ששם הטעם שקנסו את בניו הוא כיון דְּכָל יוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְווֹת – שבכל יום ויום שהעבד נמצא ברשות הגוי, הרי הוא מתבטל מקיום המצוות שהוא חייב בהם. הָכָא מַאי – כאן, בנידון של כיון מלאכתו למועד, מה הדין. ומבארת הגמרא את צדדי הספק, גַּבְרָא קָנְסוּ רַבָּנָן – האם הקנס שקנסו חכמים הוא על האדם עצמו, שלא יעשה בחול המועד את המלאכה שרצה לעשות, וְהָא לֵיתֵיהּ – והרי האדם איננו, שכבר מת, ומותר לבניו לעשות מלאכה זו, ככל דבר האבד. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, מָמוֹנָא קָנְסוּ רַבָּנָן – הטילו חכמים את הקנס על הממון, כלומר על אותה מלאכה, ואסרו לעשותה בחול המועד, וְהָא אִיתָא – והרי המלאכה קיימת בעולם, ואין חילוק באיסור עשייתה בין האדם עצמו לבין יורשיו, והכל אסורים בעשיית מלאכה זו.

וּפָשַׁט לֵיהּ – ופשט רבי זירא לרבי ירמיה את ספיקו, לְדִידֵיהּ קָנְסוּ רַבָּנָן – רק את האדם עצמו קנסו חכמים שלא יעשה מלאכה זו, אבל לִבְרֵיהּ לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן – לא קנסו חכמים את בנו.

מוסיף הרי"ף: וְכֵן הדין לגבי הַצּוֹרֵם בְּאוֹזֶן בְּכוֹר, וּמֵת אותו אדם, וְכן הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם, וּמֵת, גם בשני הנידונים הללו לֹא קָנְסוּ רַבָּנָן לְבָנָיו אַחֲרָיו, אלא יכולים הבנים לשחוט את הבכור, ואינם חייבים לפדות את העבד מיד הגוי. וְהָכֵין אַסְּקוּהּ לְכָל חֲדָא וַחֲדָא מִינַיְיהוּ בְּדוּכְתָּא – וכך הסיקה הגמרא את ההלכה בכל אחד מספיקות אלו במקומו, וְכֵן הֲלָכָה.