שיעור 141, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

שנינו במשנה, ' ֵעד אוֹ מֵ ר מֵ ת, ּו ְׁשַנִים אוֹ מְׁ רִ ים לֹא מֵ ת,
אַ ף ַעל ִּפי ֶׁש ִּנ ּ ֵשאת, ֵּת ֵצא'. תמהה הגמרא, ְּׁפ ִשי ָטא – הרי
דין זה פשוט הוא, כיון שאֵ ין ְׁ ּד ָבָריו ש ֶׁ ל אֶׁ חָ ד מועילים
בְּׁ מָ קוֹ ם שיש ש ְׁ נַ יִ ם המכחישים אותו, ומדוע הוצרכה
המשנה לכתוב דין פשוט זה.
מתרצת הגמרא, לֹא צְׁ רִ יכָ א – לא הוצרכה המשנה
להשמיענו דין זה, אלא ִּב ְׁפס ּוֵלי ֵעד ּות, ומבאר הרי"ף,
ֵּפר ּו ש, כְּׁ גוֹ ן ְׁש ֵּתי נָ ש ִ ים המעידות שלא מת, וְׁ הטעם
שאותן שתי נשים נאמנות יותר מהעד האחד הוא
כִ דְׁ רַ בִּ י נְׁ חֶׁ מְׁ יָ ה, ְׁ ּד ַתְׁנָיא בברייתא, רַ בִּ י נְׁ חֶׁ מְׁ יָ ה אוֹ מֵ ר, כּ ָ ל
ְׁ מָ קוֹ ם ש ֶׁ הֶׁ אֱ מִ ינָ ה ּתֹוָרה ֵעד אֶׁ חָ ד,
ַה ֵּלך אַ חַ ר רֹב ֵּדעֹות – יש
להכריע כרוב המעידים, ְׁוָע ש ּו חכמים ְׁש ֵּתי נָ ש ִ ים וְׁ אִ יש
אֶׁ חָ ד המכחישים אלו את אלו, כִּ ש ְׁ נֵי אֲ נָ ש ִ ים ְׁוֵעד אֶׁ חָ ד,
וכשם ששני אנשים נאמנים נגד דברי איש אחד, כך
שתי נשים נאמנות יותר מאיש אחד.
תירוץ נוסף, וְׁ אִ י ָּב ִעית ֵאי ָמא – ואם תרצה אתרץ לך
באופן אחר, כּ ָ ל הֵ יכָ א ְׁ ּד ָא ָתא ֵעד כּ ָ ש ֵ ר ֵמ ִעיָּקָרא – בכל
אופן שבא עד כשר בתחילה, והעיד שמת הבעל, הרי
נאמנותו היא כנאמנות של שני עדים, ולכן ֲא ִפי ּל ּו
מֵ אָ ה נָ ש ִ ים נַ מִּ י – אפילו באו אחר כך מאה נשים
והעידו שלא מת, ְּׁכ ֵעד אֶׁ חָ ד ָּדמ ּו – נחשבות רק כעד
אחד, וכמו שהעד השני המעיד שלא מת אינו נאמן
]וכמו שהתבאר, שהעד הראשון נאמן כשנים[, כך
הנשים הנוספות שהעידו אחר כך אינן נאמנות יותר,
ואין אוסרים אותה להנשא מחמת עדותן, אֶׁ לָּא
משנתנו עוסקת )לאו( כְּׁ גוֹ ן ַּדֲא ַתאי ִא ּ ָשה ֵמ ִעיָּקָרא –
שתחילה באה האשה והעידה שמת הבעל, ואחר כך
באו שתי נשים והעידו שלא מת, ְׁו ַּתְׁר ָצ ּה לִ דְׁ רַ בִּ י נְׁ חֶׁ מְׁ יָ ה
הֲכִ י – וכך יש להביא את דברי רבי נחמיה, רַ בִּ י נְׁ חֶׁ מְׁ יָ ה
ַה ֵּלך אַ חַ ר רֹב ְׁ אוֹ מֵ ר, כּ ָ ל מָ קוֹ ם ש ֶׁ הֶׁ אֱ מִ ינָ ה ּתֹוָרה ֵעד אֶׁ חָ ד,
ֵּדעֹות, ְׁוָע ש ּו חכמים נאמנותן של ְׁש ֵּתי נָ ש ִ ים ְׁו ִא ּ ָשה
אַ חַ ת המעידות זו נגד זו, כִּ ש ְׁ נֵי אֲ נָ ש ִ ים וְׁ אִ יש ֶׁא ָחד, ְׁ ּד ֵאין
ּד ש ֶׁ ל אֶׁ חָ ד בִּ מְׁ קוֹ ם ש ְׁ נַ יִ ם, וכך אין דבריה של אשה ְׁ ָבָריו
אחת מועילים נגד שתי נשים, אֲ בָ ל ְׁש ֵּתי נָ ש ִ ים וְׁ אִ יש
אֶׁ חָ ד, כְּׁ פַ לְׁ גָּ א ּו ַפ ְׁלָגא ָּדמ ּו – הרי זה כמו אופן שעד אחד
אומר שמת ועד אחד אומר שלא מת, שאם התירוה
על פי דברי העד הראשון, הרי זו לא תצא מההיתר
הראשון.

שנינו במשנה, 'ש ְׁ נַ יִ ם אוֹ מְׁ רִ ים מֵ ת, וְׁ אֶׁ חָ ד אוֹ מֵ ר לֹא מֵ ת,
אַ ף ַעל ִּפי ש ֶׁ לּ ֹא ִנ ּ ֵשאת, ִּת ָּנ ֵשא'. מבררת הגמרא, מַ אי קָ א
מַ ש ְׁ מָ ע לָ ן – מה באה המשנה להשמיע בדין זה, והרי
דין פשוט הוא ששני עדים נאמנים יותר מעד אחד,
ומתירים אותה להנשא על פי עדותם, ואם תרצה
לומר שמדובר כאן ִּב ְׁפס ּוֵלי ֵעד ּות, וכִּ דְׁ רַ בִּ י נְׁ חֶׁ מְׁ יָ ה
האומר ְׁ ּד ַאְׁז ִליָנן בּ ָ תַ ר רֹב ֵּדעֹות – שיש ללכת אחרי רוב
ְׁ המעידים, ַהְׁינ ּו
ַהך – הרי דין זה כבר התחדש באופן
הקודם של משנתנו, שביארה הגמרא לעיל שמדובר
בעדות של שתי נשים שלא מת נגד עדות אשה אחת
שמת, שמאמינים לשתי הנשים, ולכן אפילו אם
נישאת, תצא, ומדוע הוצרכה המשנה להוסיף ולכתוב
דין זה כאן. מבארת הגמרא, ַמה ּו ְׁ ּד ֵתי ָמא – סבור היית
לומר, כִּ י אַ זְׁ לִ ינָ ן אַ חַ ר רֹב ֵּדעֹות – דין זה שאמר רבי
נחמיה, שבפסולים הולכים אחר רוב הדעות, זהו רק
ְׁלח ּו ְׁמָרא, לאסור עליה להנשא, אֲ בָ ל לְׁ קֻ לָּ א, להתירה
להנשא, לֹא – אין הולכים בזה אחר רוב דעתו, קָ א
מַ ש ְׁ מָ ע לָ ן ַּדֲא ִפיל ּו לְׁ קֻ לָּא – לכן הוצרכה המשנה
להשמיענו שאפילו להקל נאמר כלל זה, וכיון ששתי
נשים מעידות שמת הבעל, מתירים אותה להנשא,
הגם שאשה אחת מעידה שלא מת.

שנינו במשנה, 'אַ חַ ת מנשות המת אוֹ מֶׁ רֶׁ ת מֵ ת, וְׁ אַ חַ ת
מנשותיו אוֹ מֶׁ רֶׁ ת שלֹא מֵ ת, זוֹ ש ֶׁ אָ מְׁ רָ ה מֵ ת ִּת ָּנ ֵשא וְׁ תִ טּ ֹל
כְּׁ תֻ בּ ָ ה, וְׁ זוֹ ש ֶׁ אָ מְׁ רָ ה לֹא מֵ ת לֹא ִּת ָּנ ֵשא וְׁ לֹא ִּת ּטֹול כְּׁ תֻ בּ ָ ה'.
תמהה הגמרא, ַטֲע ָמא ְׁ ּד ָא ְׁמָרה לֹא מֵ ת – משמע מלשון
המשנה שהטעם שצרתה אינה נישאת ואינה נוטלת
כתובתה הוא רק משום שהיא עצמה מכחישה
ואומרת שלא מת, הָ א ִאי ְׁש ִּתיָקא – אבל אם שתקה
צרתה ולא אמרה כלום, משמע ש ִּת ָּנ ֵשא, וקשה על כך,
הָ א אֵ ין צָ רָ ה ְׁמ ִעיָדה ַל ֲח ֶׁבְׁר ָּת ּה, וכיצד ניתן לסמוך על
עדותה ולהתירה, אף אם אין היא מכחישתה. מתרצת
הגמרא, באמת גם אם היא שותקת ואינה מכחישה
אין היא יכולה להנשא על סמך עדותה של צרתה,
ומשנתנו, לֹא מֵ ת אִ יצְׁ טְׁ רִ יכָ א ֵלי ּה – הוצרכה לחדש
שאף באופן שהיא מכחישה אותה אין היא נישאת
ְׁ ואין היא נוטלת כתובתה, והחידוש בכך,
ַס ְׁלָקא ַּד ְׁע ָּתך
אֲ מִ ינָ א – היית יכול להעלות בדעתך ולומר, הַ אי מֵ ימַ ת
מָ אִ ית – באמת מת הבעל, ושתיהן יודעות זאת, וכפי
עדותה של האחת, וְׁ הַ אי ְׁ ּדָק ַא ְׁמָרה – ומה שאמרה
השניה שלֹא מֵ ת, ְׁל ִק ְׁלק ּוָלא לְׁ צָ רָ ה ה ּוא ְׁ ּדָקא ִמי ַּכְּׁוָנה –
רצונה לקלקל את צרתה ולאסור עליה להנשא לאחר,
ולמנוע ממנה לקבל כתובתה, וְׁ אף שהיא עצמה גם
מפסידה מכך, 'תָ מוֹ ת נַ פְׁ ש ִ י ִעם ְּׁפ ִל ְׁש ִּתים' ה ּוא ְׁ ּדָקא
ָע ְׁבָדא – מוכנה היא להזיק לעצמה ובלבד שתזיק
לצרתה ]וכמו ששמשון הגבור הפיל את הבית על
עצמו ועל הפלישתים, ואמר )שופטים טז ל( 'תמות
נפשי עם פלישתים'[, וְׁ תִ נָּ ש ֵ א – ואם אחר כך חוזרת בה
מעדותה ואומרת שהעידה שקר כדי לקלקל לצרתה,
נתיר אותה להנשא על פי דבריה האחרונים, קָ א
מַ ש ְׁ מָ ע לָ ן – לכן הוצרכה המשנה להשמיענו ְׁ ּדבאופן זה
אפילו אם חזרה בה ואמרה שמת בעלה, הרי זו לֹא
ִּת ָּנ ֵשא.