שיעור 16, מסכת מגילה, פרק שלישי

עוד שנינו בברייתא, 'וְאֵין נִכְנָסִין [בָּהֶם] בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים'. רַבִינָא וְרַב אָחָא בַּר אַבָּא, הָווּ קַיְימֵי וְקָא שַׁיילוּ שְׁמַעְתָּא מֵרָבָא – היו עומדים ושואלים את רבא שאלה בסוגיא, אָתָא זִילְחָא דְּמִטְרָא – ירד עליהם זרם של מי גשמים, עַיְילֵי לְבֵי כְּנִישְׁתָא – נכנסו לבית הכנסת, אָמְרֵי – ביארו את מעשיהם, הָא דְּעַיְילִינָן לְבֵי כְּנִישְׁתָא – הטעם לכך שנכנסנו לבית הכנסת, אף על פי שאסור להכנס לבית הכנסת מפני הגשמים, לָאו מִשּׁוּם מִיטְרָא הוּא – לא נכנסנו כדי שלא נרטב, אֶלָּא דִּשְׁמַעְתָּא בָּעְיָא צִילוּתָא – כיון שלימוד התורה מצריך דעת צלולה, ולא היתה דעתם צלולה מחמת הגשמים, אבל אם לא היו עוסקים בתורה לא היו נכנסים. אָמַר לֵיה רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, כִּי אִיצְטְּרִיךְ אֱינַשׁ לְמִקְרֵי גַּבְרָא מִבֵּי כְּנִישְׁתָא – כאשר צריך האדם לקרוא לאדם אחר הנמצא בתוך בית הכנסת, מַאי – מה הדין, האם מותר לו להכנס לבית הכנסת רק כדי לקרוא לאותו אדם. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, אִי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן – אם הוא תלמיד חכם, לֵימָא שְׁמַעְתָּא – יאמר סוגיא שהוא לומד, וְאִי תַּנָּא הוּא – אם שונה הוא משניות, לֵימָא הֲלָכָה – יאמר משנה. וְאִי קָרָא הוּא – אם הוא לומד מקראות, לֵימָא פְּסוּקָא – יאמר פסוק. וְאִי לַאו בַּר הֲכִי הוּא – ואם אינו יודע ללמוד כלל, לֵימָא לִינוּקָא – יאמר לילד קטן בבית הכנסת 'אֵימָא לִי פְּסוּקֶךָ' – אמור לי פסוק שלמדת. אִי נַמִּי – או שיעשה כך נִשְׁהֵי פּוּרְתָּא וְנִיקוּם – ישהה מעט בבית הכנסת בישיבה, ויקום, כדי שלא ייראה כאילו נכנס לבית הכנסת רק לצורך עצמו, כי הישיבה בבית כנסת היא מצוה בפני עצמה, שנאמר 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' (רמב"ם).

עוד שנינו בברייתא, 'וּמַסְפִּידִין בְּתוֹכוֹ הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים'. מַחְוֵי – מראה בידו רַב חִסְדָּא, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְּקָאֵי בֵּיהּ – כגון הספד שנמצא בו רַב שֵׁשֶׁת, שמשום כבודו באים בני אדם רבים. מַחְוֵי – מראה בידו רַב שֵׁשֶׁת, כְּגוֹן הספד דְּקָאֵי בֵּיהּ רַב חִסְדָּא, וכל אחד התכוון לכבד בדבריו את חבירו, שמחמתו באים בני אדם רבים.

מביאה הגמרא מעשים בענין זה: רַפְרָם סָפְדָהּ לְכַלְּתֵיהּ בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – האמורא רפרם הספיד את כלתו בבית הכנסת, אָמַר – ביאר את טעמו, אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידָהּ – או משום כבודי או משום כבודה מֵיתָא אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא – יבואו בני אדם רבים, והרי זה הספד של רבים. רַבִּי זְעֵירָא סַפְדֵיהּ לְהַהוּא מֵרַבָּנָן בְּבֵי כְּנִישְׁתָא – הספיד תלמיד חכם בבית הכנסת, אָמַר בביאור טעמו, אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידֵיהּ מֵיתָא אָתוֹ כֻּלֵּי עָלְמָא – או משום כבודי או משום כבודו יבואו בני אדם רבים.

תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה שם (אבות א יג), 'וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא חָלַף', כלומר, המשתמש להנאתו בכתרה של תורה, חולף ונאבד מן העולם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בביאור המשנה, זֶה אדם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִי שֶׁשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת – לומד משניות, ואף שאינו לומד גמרא, מכל מקום אסור להשתמש בו. מביאה הגמרא מימרא המסייעת לכך, דְּאָמַר עוּלָא, לִשְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ – מוטב שישתמש אדם בְּמַאן דְּתָנֵי אַרְבָּעָה, וְלֹא לִשְׁתַּמֵּשׁ אִינִישׁ בְּמָאן דְּמַתְנֵי אַרְבָּעָה, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'דְּתָאנֵי אַרְבָּעָה' היינו מִי שֶׁשּׁוֹנֶה אַרְבָּעָה סִדְרֵי מִשְׁנָה, ללא הגמרא. וּפֵרוּשׁ 'דְּמַתְנֵי ארבעה' היינו מִי שֶׁגָּמַר תַּלְמוּד אַרְבָּעָה סִדְרֵי – גמרא על ארבעה סדרים, כיון שהלומד גמרא עדיף מהלומד משניות בלבד. ומה שאמר ריש לקיש שאין להשתמש גם במי שלומד משניות ללא גמרא, היינו שראוי להחמיר ולנהוג כך.

הגמרא מביאה ברייתא בענין מצוות תלמוד תורה ומצוות לווית המת, איזו מצוה קודמת: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת הַכַּלָּה, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – מתי נאמר דין זה, שמצוות לוויית המת דוחה תלמוד תורה, בְּשֶׁאֵין לוֹ למת כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל אם כבר יֵשׁ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ, אֵין מְבַטְּלִין תורה עבורו. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא כָּל צָרְכּוֹ של המת. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אַוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, תְּלֵיסַר אַלְפֵי גַּבְרֵי – שלשה עשר אלף בני אדם המלוים אותו, וְשִׁתָּא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי – וששת אלפים אנשים התוקעים בשופרות. מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִלֵּי – ושיעור זה היינו לִדְקָרִי וְתָנִי – למי שלמד מקרא ומשנה, אֲבָל דְּמַתְנֵי – למי שלומד גם גמרא, לֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא – אין שיעור למספר המלוים אותו, והכל צריכים לצאת ללוותו [ויהודי שלא קרא ולא שנה, די בעשרה בני אדם שילווהו (ר"ן)].

שנינו במשנה לגבי בית הכנסת שחרב, 'וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ קַפַּנְדַּרְיָא'. מבררת הגמרא, מַאי – מה ביאור הלשון 'קַפַּנְדַּרְיָא', כְּמַאן דְּאָמַר – כדרך אדם האומר, אַדְּמַקַּפִינָא [אַדָּרֵי] – עד שאני מקיף את כל שורת הבתים שלפני, אַהֲדָר וְאֵעוֹל בְּהָא – אחזור ואכנס במקום זה, ואקצר את דרכי.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהָ, הַנִּכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת קַפַּנְדַּרְיָא, אלא לצורך אחר, מֻתָּר לו לַעֲשׂוֹת קַפַּנְדַּרְיָא ולצאת בפתח אחר המקצר את דרכו.

עוד שנינו במשנה לגבי בית כנסת שחרב, 'עָלוּ בָּהּ עֲשָׂבִים, לֹא יִתְלֹשׁ, מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, לֹא יִתְלֹשׁ וְיֹאכַל, אֲבָל תּוֹלֵשׁ וּמַנִּיחַ במקומו, כיון שעל ידי זה עדיין יש עוגמת נפש.

הגמרא מביאה ברייתא בה מבואר שגם בבית קברות יש לנהוג כבוד: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בֵּית הַקְּבָרוֹת, אֵין נוֹהֲגִין בָּהּ קַלּוּת רֹאשׁ, וְאֵין מַרְעִין בָּהֶם אֶת הַבְּהֵמָה, וְאֵין מוֹלִיכִין בָּהֶם אַמַּת הַמַּיִם, וְאֵין מְלַקְּטִין מֵהֵן עֲשָׂבִים, מִפְּנֵי כְּבוֹדָן שֶׁל המֵתִים הקבורים שם. וְאִם לָקַט עשבים, שׂוֹרְפָם בִּמְקוֹמָם, כיון שהם אסורים בהנאה.