שיעור 17, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

הגמרא מביאה עתה דינים שונים שנוהגים באבל ובמנודה, ומבארת מהיכן לומדים זאת: אָבֵל אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת, ולומדים זאת מִדְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא – מכך שציוה ה' לִבְנֵי אַהֲרֹן שהיו אבלים על אֲחֵיהֶם, נדב ואביהוא, 'רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ' (ויקרא י ו), מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלָּא עָלְמָא אֲסִירֵי – שסתם בני אדם האבלים אסורים בגילוח, אלא צריכים לגדל שערם פרע.

מְנוּדֶּה אָסוּר בְּתִסְפּוֹרֶת, דְּתַנְיָא בברייתא, מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס, מְנוּדֶּה שֶׁמֵּת, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא – אין הכוונה שֶׁיַּעֲמִידוּ עָלָיו גַּל שֶׁל אֲבָנִים כְּגַלּוֹ שֶׁל עָכָן, שנאמר בו (יהושע ז כו) 'וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה', אֶלָּא בֵּית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְנִיחִין אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁכָּל הַמְנוּדֶּה וּמֵת בְּנִידּוּיוֹ, בֵּית דִּין סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ, כדי לבזותו על שזלזל בנידוי חכמים.

דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ, שהיו נוהגים האבלים בזמנם לעטוף את הראש, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא – מכך שציוה ה' לִיחֶזְקֵאל לגבי מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'לֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם', כלומר אל תנהג כמנהג האבלים העוטפים את הראש עד השפם, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיחַיְּיבֵי – ששאר בני אדם האבלים צריכים לנהוג בעטיפת הראש [ובזמן הזה לא נהגו בעטיפת הראש, כיון שהדבר מביא לידי שחוק. ויש נוהגים למשוך את הכובע עד סמוך לעיניים (שלחן ערוך יו"ד שפ"ו, וש"ך שם)].

מבררת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם חייב הוא בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ. אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לפשוט ספק זה, דְּתַנְיָא בברייתא גַּבֵּי תַּעֲנִית צִבּוּר הבאה על עצירת הגשמים, וְהֵן [-תלמידי חכמים] מִתְעַטְּפִין וְיוֹשְׁבִין כַּאֲבֵלִים וְכִמְנוּדִּים, עַד שֶׁיְּרַחֲמוּ מִן הַשָּׁמַיִם, הרי שאף מנודה חייב בעטיפת הראש. דוחה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, וְדִילְמָא שַׁאנִי – ושמא שונה הדין במְנוּדֶּה לַשָּׁמַיִם, כמו אותם הנוהגים כמנודים מחמת עצירת גשמים, דְּחָמִיר – שיש להחמיר בו יותר. פוסק הרי"ף את ההלכה: הִלְכָּךְ – כיון שחילק אביי בין מנודה לשמים למנודה לבני אדם, לכן מְנוּדֶּה לִבְנֵי אָדָם, לֹא מִחַיֵּיב בַּעֲטִיפַת הָרֹאשׁ.

דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר לְהַנִּיחַ תְּפִילִּין, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל בזמן מיתת אשתו (שם) 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ', כלומר, חבוש את התפילין על ראשך, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך דְּכוּלֵּי עָלְמָא אָסוּר – שסתם אבלים אסורים בהנחת תפילין. וְאיסור זה הוא דַוְקָא ביוֹם רִאשׁוֹן של האבילות, כִּדְבָעֵינָן לְמֵימַר קַמָּן – כפי שיבואר להלן.

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בְּהנחת תְּפִילִּין. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – תעמוד שאלה זו בספק.

דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל (שם) 'הֵאָנֵק דּוֹם', כלומר, אל תשמיע קול צער אלא תהא דומם, מכאן שהאבל אסור בשאילת שלום [אף שלגבי כל הדינים אנו לומדים שיש לאבל לנהוג בהיפך ממה שעשה יחזקאל, הרי למדו זאת מכך שנאמר 'מֵתִים אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה', כלומר, אל תנהג כמנהג האבלים על מתים, ואחר כך נאמר 'פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ, נְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ, וְלֹא תַעְטֶה עַל שָׂפָם' וגו', אבל הלשון 'הֵאָנֵק דֹּם' נאמרה קודם לכן, ומשמע שלענין זה עליו לנהוג כמנהג האבלים. ועוד, שבדברים הסותרים את ענין האבילות, כמו הנחת תפילין, נעילת נעליים וכדומה, יש ללמוד ששאר האבלים עושים בהיפך ממנהגו של יחזקאל, אבל בדבר שהוא דרך אבילות, כמו ההימנעות משאילת שלום, יש ללמוד משם שעל האבל לנהוג כפי שנהג יחזקאל (נמוקי יוסף)].

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם הוא אסור בִּשְׁאִילַת שָׁלוֹם, וְלֹא אֶיפְשׁוֹט – ולא נפשט ספק זה [אמנם מכך שהספק הוא רק לגבי שאילת שלום יש ללמוד שמותר לדבר עם המנודה (נמוקי יוסף)].

דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר לעסוק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל 'הֵאָנֵק דּוֹם', והיינו שידמום מלימוד התורה, וכך יש לכל אבל לנהוג.

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. אָמַר רַב יוֹסֵף, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לשאלה זו, ממה ששנינו בברייתא, מְנוּדֶּה, שׁוֹנֶה – מלמד תורה לאחרים, וְשׁוֹנִין לוֹ – ומלמדים אותו. נִשְׂכָּר למלאכה, וְנִשְׂכָּרִין לוֹ אחרים לעשות מלאכתו. מוּחְרָם, והוא מי שנתנדה כבר שלש פעמים ולא התחרט על עקשנותו, מחרימים אותו, ונשאר באיסורו עד שיפייס את בעל דינו [בשונה מנידוי שהוא רק לשלשים יום], לֹא שׁוֹנֶה וְלֹא שׁוֹנִין לוֹ – אינו מלמד אחרים ואין אחרים מלמדים אותו, לֹא נִשְׂכָּר למלאכת אחרים וְלֹא נִשְׂכָּרִין לוֹ, אֲבָל שׁוֹנֶה – לומד הוּא לְעַצְמוֹ, כדי שֶׁלֹּא יַפְסִיד [-ישכח] אֶת תַּלְמוּדוּ, וְעוֹשֶׂה חֲנוּת קְטַנָּה, שיהא לו ממנה רק כְּדֵי פַּרְנָסָתוֹ, שלא ימות ברעב, ולא יותר. אָמַר רַב חִסְדָּא, מה היא הדוגמא ל'חנות קטנה' שמותר למוחרם לקיים, זַבּוּנֵי מַיָּא – למכור מים בְּפַקְתָּא דַּעֲרָבוֹת – בבקעה ששמה 'ערבות', שאין מים מצויים שם. ועל כל פנים שְׁמַע מִנָּהּ – מוכח מברייתא זו שֶׁהמנודה מּוּתָּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה.

דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת – אסור לו לכבס את בגדיו, דִּכְתִיב (שמואל ב' יד ב) 'וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל', הרי שניכר על הבגדים שהם 'בגדי אבל', כיון שאין מכבסים אותם.

מְנוּדֶּה, אָסוּר בְּתִכְבּוֹסֶת, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, מְנוּדִּין וּמְצוֹרָעִין, אֲסוּרִין לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס.

דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בִּקְרִיעָה של בגדיו, דְּקָאָמַר לְהוּ רַחֲמָנָא – שהרי כך ציוה ה' לִבְנֵי אַהֲרֹן לאחר מיתת אֲחֵיהֶם, נדב ואביהוא, 'בִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ' (ויקרא י ו), מִכְּלָל – משמע מכך, דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִחַיְּיבֵי – שכל שאר האבלים חייבים בקריעת הבגדים. אָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אַבְדִּימִי, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָבֵל שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירֵם, חַיָּיב מִיתָה בידי שמים, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי בני אהרן (שם) 'וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרוֹמוּ וְלֹא תָּמוּתוּ', ויש לדרוש זאת כאילו נאמר אף על פי שלא תקרעו את בגדיכם מחמת אבילות, לא תענשו במיתה, הָא – אֲבָל אָבֵל אַחֵר שֶׁלֹּא פָּרַע וְשֶׁלֹּא פֵּירֵם, חַיָּיב מִיתָה.

מבררת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם חייב הוא בִּקְרִיעָה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ – שאלה זו תישאר בספק, שלא נפשטה.