פסקי הלכות, מסכת מועד קטן, פרק שני (א) ופרק שלישי (א)

 מסכת מועד קטן, פרק שני (ב)

(פסקי ההלכות על פי שיטת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ולענין הלכה למעשה יש לשאול מורה הוראה)

יט. מותר לטחון קמח, לקצוץ עצים ולהכין שיכר בחול המועד לצורך המועד, ואם נשאר לו לאחר המועד, הרי זה מותר. אך אסור לעשות מלאכות אלו שלא לצורך המועד.

כ. מלאכת דבר האבד, מותר לעשותה במועד, בין בתלוש מן הקרקע ובין במחובר.

כא. אדם שאין לו מה לאכול אם לא יקצור את תבואתו ויעשה את כל המלאכות הנדרשות להכנת המאכל, רשאי לעשות מלאכות אלו, ואינו צריך לטרוח לקנות תבואה בשוק. ואמנם אין לאדם חשוב לעשות כן, שמא ילמדו ממנו בני אדם להקל, כיון שלא יידעו את טעמו.

כב. מותר לעקור פשתן בחול המועד, כיון שהוא ראוי לשימוש במועד, לכסות בו את המאכלים בלילה מפני הטל. וכן מותר לקצור כְּשּׁוּת, כיון שניתן להכין ממנו שיכר. וכן מותר לעקור שומשומין, כיון שהגרעינים ראויים להוציא מהם שמן או לטגנם בדבש.

כג. סחורה העשויה להתקלקל אם לא יטפלו בה במועד, מותר לטפל בה, כגון להופכה מצד לצד. כדי שלא תתעפש.

כד. סוחרים העוברים ממקום למקום, ומוכרים עתה סחורה בזול, מותר לקנותה מהם בחול המועד, כיון שזהו דבר האבד, שהרי עד אחר המועד כבר ילכו למקום אחר.

כה. מותר להכניס במועד את פירותיו לתוך הבית, שלא ייגנבו, אך יעשה זאת בצינעא. וכן להוציא את הפשתן מהמים שהוא שרוי בהם, שלא יתקלקל.

כו. אף על פי שהותרה מלאכת דבר האבד בחול המועד, אם כיון את מלאכתו והשאירה בכוונה לעשותה במועד, אסור לו לעשותה במועד. ואם עשה זאת במועד, קנסוהו חכמים שתאבד מלאכתו. אבל אם מת, לא קנסו את בנו אחריו, ורשאי לעשות את המלאכה במועד.

כז. וכן הצורם אוזן בכור, או מוכר עבדו לגויים, ומת, לא קנסו את בניו, אלא יכולים הם לשחוט את הבכור על סמך מום זה, ואינם חייבים לפדות את העבד מיד הגוי.

כח. אסור לקנות בחול המועד בתים, עבדים, אבנים ובהמות, אלא אם כן קניה זו היא לצורך המועד, או שעושה כן כדי להמציא מעות למוכר, שאם לא יקנה ממנו לא יהיה לו מה לאכול במועד.

כט. וכן מותר לשכור פועל בחול המועד לעבודה שאינה לצורך המועד, אם אין לאותו פועל מה לאכול לולא עבודה זו.

ל. אסור לפנות בחול המועד תבואה או כלים מבית אחד לבית רחוק, שרשות הרבים מפסיקה ביניהם, כיון שיש בכך טירחא מרובה, אבל מותר לפנות מבית אחד לבית אחר שבאותה חצר.

לא. כלים שנמסרו לבית האומן, והם לצורך המועד, מותר לקחתם במועד. ואם אינם לצורך המועד, אפילו אם תיקנם קודם המועד, אסור לקחתם משם בחול המועד, מפני שהרואה יסבור שנעשתה המלאכה במועד עצמו. ואם אין לאומן מה לאכול, משלם לו שכרו ומשאירם בידו. ואם חושש שהאומן יכחיש שקיבל שכר, או שחושש שיגנבו מבית האומן, מפנה אותם לחצר אחרת הסמוכה לבית האומן, או אפילו רחוקה ממנו, אם יש צורך בכך.

לב. זבל של בהמות שהתאסף בחצר בחול המועד, מסלקים אותו לצדדים. ואם נעשתה החצר כרפת בקר לרוב הזבל שנאסף שם, מוציאים אותו לאשפה.

לג. היו לאדם תאנים מיובשות שטוחות בחוץ, וחושש האדם שירדו גשמים, מותר לכסותם בקש כדי להגן עליהם.

לד. המוכרים פירות, בגדים וכלים, שיש בהם צורך המועד, רשאים למכור בחול המועד. ואם היתה החנות פתוחה למקום צנוע ומקורה, פותחים כדרכם. אך אם היתה החנות פתוחה לרשות הרבים, פותחים דלת אחת ונועלים אחת.

לה. אמנם, המוכרים תבלין, שנקנה בדרך כלל להשתמש בו מיד, ויבינו הרואים שהמכירה נעשית לצורך המועד, רשאים לפתוח את החנות כדרכם.

לו. וכן עושי מלאכה שיש בה צורך המועד, כגון ציידים, והדשים את החיטים לדייסא, והגורסים פולים, עושים מלאכתם בצינעא לצורך המועד.

לז. בערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, רשאי החנוני להוציא את סחורתו החוצה ולעטר את השוק בפירות, לכבוד יום טוב האחרון של חג.

מסכת מועד קטן, פרק שלישי (א)

א. סתם אדם אסור בגילוח השער בחול המועד, כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול ויסמוך על כך שיתגלח בחול המועד.

ב. מי שלא היה יכול לגלח קודם המועד, כגון הבא ממדינת הים ולא היה יכול לגלח שערו קודם לכן, או היוצא מבית השביה של גויים, מבית האסורים של ישראל, מנודה שהותר לו הנידוי בחול המועד, מי שנדר שלא לגלח והותר לו נדרו בחול המועד, ונזיר ומצורע שצריכים להטהר על ידי גילוח כל שערם, כל אלו מותרים לגלח שער בחול המועד.

ג. הבא ממדינת הים שהתירו לו חכמים להתגלח, היינו במפליג בים לצורך פרנסתו, ואפילו אם עושה כן רק כדי שתהא פרנסתו מצויה ברווח. אבל אם הפליג לטיול בלבד, ומחמת כן לא היה יכול להסתפר, אסור לו להסתפר בחול המועד.

ד. קטן שיש לו שיער ארוך המפריע לו, מותר לספר את שער ראשו בחול המועד, אפילו אם נולד קודם לכן, כיון שלא גזרו חכמים איסור תספורת בקטנים.

ה. אבל, אינו נוהג אבלות ברגל, בין אם חלה עליו אבלותו לפני ההרגל, ובין אם חלה עליו בתוך הרגל.

ו. מותר לדון בחול המועד דיני ממונות ודיני מכות, ואם אין בעל הדין מציית לפסק הדין, מנדים אותו. והמנודה, בין נידוהו קודם הרגל ובין אם נידוהו בתוך הרגל, חייב לנהוג נידויו ברגל, עד שיתירו לו.

ז. אבל, מנודה ומצורע, אסורים בתספורת.

ח. מנודה שמת בנידויו, בית דין שולחים ומניחים אבן על ארונו.

ט. אבל חייב בעיטוף הראש, ומנודה פטור מעטיפת הראש.

י. אבל אסור להניח תפילין ביום הראשון לאבלותו, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא ולא פשטה אם מותר לו להניח תפילין.

יא. אבל אסור בשאילת שלום, ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא אם מותר בשאילת שלום, ולא פשטה את ספיקה.

יב. אבל אסור בלימוד תורה. ומנודה מותר ללמד אחרים וללמוד מאחרים.

יג. המנודה נשכר למלאכה, ושוכר אחרים לעשות מלאכתו.

יד. מי שנתנדה שלש פעמים ולא חזר בו, מחרימים אותו. ואינו רשאי ללמד אחרים, ולא ללמוד מאחרים, אך לומד הוא לעצמו. אינו נשכר לעשות מלאכה לאחרים, ואין אחרים נשכרים לעשות מלאכתו, אלא עושה חנות קטנה, רק כדי פרנסתו בצמצום.

טו. אבל, מנודה ומצורע, אסורים בכיבוס הבגדים.

טז. אבל חייב לקרוע את בגדיו, וכל מי שלא פרע שער ראשו, ולא פרם בגדיו, חייב מיתה בידי שמים. ולגבי מנודה הסתפקה הגמרא אם חייב הוא בקריעה, ולא נפשט הספק.