שיעור 19, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

מבררת הגמרא, וּמְנָּא לָן דִּמְשַׁמְּתִינָן – מנין יש ללמוד שמנדים את מי שלא רוצה לבוא לדין תורה, דִּכְתִיב לגבי מלחמת ברק בסיסרא, (שופטים ה כג) 'אוֹרוּ מֵרוֹז', ו'מרוז' היה שמו של אדם גבור חיל שלא בא לעזור במלחמה אף על פי שהזמינוהו. ומנין שצריך לומר בעת הנידוי 'דְּהָכִי סָבַר גַּבְרָא רַבָּה פְּלוֹנִי' – שהנידוי הוא משמו של תלמיד חכם פלוני, דִּכְתִיב (שם) 'אָמַר מַלְאַךְ ה", כלומר, שברק נידה את מרוז, ואמר כן בשם מלאך ה'. וּדְמַחְרְמִינַן – מנין שלאחר שמנדים את האדם פעמיים ואינו חושש, מחרימים אותו, וחרם הוא קללה, דִּכְתִיב (שם) 'אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר', הרי שאחרי שנידוהו פעמיים בלשון 'אוֹרוּ' אמרו לשון 'ארור', שזהו חרם. ומנין שמנדים לִדְאָכִיל וְשָׁתֵי בַּהֲדֵיהּ – את מי שאוכל ושותה עם המוחרם, דִּכְתִיב (שם) 'אֹרוּ אָרוֹר יוֹשְׁבֶיהָ', כלומר, היושבים לאכול ולשתות עם מרוז יהיו גם הם בנידוי. וּדְמְפָרְטִינַן חֶטְאֵיהּ בְּצִבּוּרָא – ומנין שמפרטים בפני הציבור את חטאו של המנודה, דִּכְתִיב (שם) 'כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה".

וּמְנָלָן דְּמַפְקְרִינַן נִכְסֵיהּ – מנין יש ללמוד שרשאים החכמים להפקיר את נכסיו של המנודה, אם יש בכך צורך, דִּכְתִיב (עזרא י ח) 'וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים בַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ'. וּמְנָלָן דְּנַיְיצִינָן וְלַיְיטִינָן וּמָחִינָן וְתָלְשִׁינַן שַׂעֲרֵי וּמַשְׁבִּיעִינַן – מנין שרשאים החכמים לריב עם המנודה, לקללו, להכותו ולתלש בשערותיו, ולהשביעו שלא יעשה דברים מסוימים, אם רואים הם צורך בכך, דִּכְתִיב לגבי זמן בניית בית המקדש השני, שהזהיר נחמיה את העם שלא ישאו נשים נכריות (נחמיה יג כה) 'וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים'.

וּמְנָלָן דְּכָפְתִינַן וְאָסְרִינַן וְעָבְדִינַן הַרְדָּפָה – ומנין שיש רשות לחכמים לכפות בחבלים את ידיו ורגליו, לקושרו על העמוד ולהלקותו, ולרודפו ברדיפות, במקום שרואים הם צורך בכך, דִּכְתִיב לגבי מי שלא יציית לדיני התורה ודיני המלכות, (עזרא ז כו) 'הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין הֵן לֶאֱסוּרִין'. מבארת הגמרא, מַאי – מה פירוש הלשון 'לִשְׁרוֹשִׁי' האמורה בפסוק, אָמַר רַב יְהוּדָה, זו היא הַרְדָּפָה, שמשרשים אחריו ורודפים אותו.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת שבועות (לו.), לגבי לשון 'ארור': גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, תַּנָּא – שנינו בברייתא, לשון 'אָרוּר', בּוֹ נִדּוּי, בּוֹ קְלָלָה, בּוֹ שְׁבוּעָה. ומבארת הגמרא מהיכן לומדים זאת, בּוֹ נִדּוּי, דִּכְתִיב לגבי מלחמת ברק בסיסרא (שופטים ה כג) 'אוֹרוּ מֵרוֹז', וְאָמַר עוּלָא, בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שִׁיפּוּרֵי שַׁמְּתֵיהּ בָּרָק לְמֵרוֹז – בארבע מאות שופרות נידה ברק את מרוז. ומביאה הגמרא מחלוקת מי היה אותו 'מרוז', אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה – היה זה אדם חשוב, שלא בא לסייע במלחמת ברק. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים כּוֹכָבָא – שזהו שם כוכב, דִּכְתִיב (שם ה כ) 'הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא'. בּוֹ קְלָלָה, דִּכְתִיב (דברים כז יג) 'וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל', ובהמשך הפסוקים (שם כז טו) נאמר לשון 'אָרוּר הָאִישׁ', הרי ש'ארור' זהו קללה. בּוֹ שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב (יהושע ו כו) 'וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ', הרי שהשביעם יהושע בלשון 'ארור'. וְאוֹמֵר – וראיה נוספת לכך, שנאמר (שמואל א' יד כד) 'וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב', ובהמשך הפסוקים נאמר (שם יד כז) 'וִיהוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם', הרי שלשון 'ארור' שאמר שאול היתה משמעותה שבועה.

הגמרא מבארת עתה את סדרי הזמנים לנידוי ולחרם: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב, אדם העושה מעשה המחייבו נידוי, כגון שאינו מציית לדין תורה, מְנַדִּין אותו לְאַלְתַּר, וְאם לא שב בתשובה שׁוֹנִין – חוזרים ומנדים אותו שנית לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יום, וְאם לא שב, מַחֲרִימִין אותו לְאַחַר שִׁשִּׁים יום מהנידוי הראשון, שהם שלשים יום מהנידוי השני. רַב הוּנָא בַּר חִינְנָא אָמַר בשם רַב חִסְדָּא, שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ לְאַלְתַּר, אֶלָּא עַד דְּמַתְרִינַן בֵּיהּ – רק לאחר שמתרים בו שלשה פעמים, ביום שֵׁנִי, וַחֲמִישִׁי, וְשֵׁנִי. וְאמנם גם לדברי רב חסדא, שיש להתרות בו תחילה, הַנֵּי מִילֵּי לְמָמוֹנָא – זהו רק לענין דין ממונות שאינו רוצה לקיים, אֲבָל לְאֶפְקִירוּתָא – מי שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם, מְנַדִּין אותו לְאַלְתַּר, בְּלֹא הַתְרָאָה.