שיעור 18, מסכת מועד קטן, פרק שלישי

דין נוסף: אָבֵל, חַיָּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה – הפיכת המיטה, באופן שיהיו רגלי המיטה למעלה, והלוח שיושבים ושוכבים עליו יהא על הארץ ממש, והוא יושב ושוכב עליו כך, כשהוא הפוך. דְּתַנָּא – שכך שנה בַּר קַפָּרָא בברייתא, כביכול כך אומר הקדוש ברוך הוא לאבל, דְּמוּת דְּיוֹקָנִי נָתַתִּי בָכֶם, שנאמר (בראשית ט ו) 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם', וּבַעֲוֹנוֹתֵיכֶם הֲפַכְתִּיהָ מחיים למיתה, יַהַפְכוּ מִטַּתְכֶם עָלֶיהָ.

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ בִּכְפִיַּית הַמִּיטָּה. אומרת הגמרא, תֵּיקוּ.

פוסק הרי"ף את ההלכה בכל הספיקות שבסוגיא זו: וְכָל תֵּיקוּ דְּאַמְרִינָן בְּהַאי עִנְיָנָא – וכל הספיקות שבסוגיא זו של אבילות ונידוי שהסתפקה הגמרא ולא פשטה, לְקוּלָּא.

דין נוסף: אָבֵל, אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דִּכְתִיב (עמוס ח י) 'וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל', ויש ללמוד מכך, מַה [-כשם ש]חַג אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, אַף אָבֵל אָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה. אבל המְנוּדֶּה מוּתָּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה, דְּתַנְיָא בברייתא, מְנוּדֶּה, שׁוֹנֶה וְשׁוֹנִין לוֹ – מלמד אחרים תורה וכן אחרים מלמדים אותו, נִשְׂכָּר לעבוד אצל אחרים, וְנִשְׂכָּרִין לוֹ, הרי שמותר הוא לעשות מלאכה אפילו עבור אחרים.

דין נוסף, אָבֵל, אָסוּר בִּרְחִיצָה, דִּכְתִיב (שמואל ב' יד ב) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא, וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל, וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן', וּרְחִיצָה בִּכְלָל סִיכָה, וכשם שאין האבל סך שמן, כמבואר בפסוק, כך אינו רוחץ.

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בִּרְחִיצָה, וְלֹא אִפְשׁוּט – לא נפשט ספק זה.

דין נוסף, אָבֵל, אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, ולומדים כן מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא לִיחֶזְקֵאל לגבי מיתת אשתו (יחזקאל כד יז) 'וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ', ומכך שהיה צורך להתיר לו את נעילת הסנדל, מִכְּלָל – יש ללמוד מכך, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִירֵי – שכל שאר האבלים אסורים בכך.

מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. וְלֹא אִפְשׁוּט – לא נפשט ספק זה.

דין נוסף, אָבֵל, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, ולומדים זאת מדִּכְתִיב (שמואל ב' יב כד) לאחר שמת הילד שילדה בת שבע לדוד המלך, 'וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ', מִכְּלָל – ומשמע מכך דְּמֵעִיקָּרָא – שקודם לכן, בתוך ימי האבילות, הדבר אָסוּר. אָמַר רַפְרָם בַּר פַּפָּא, תַּנָּא בְּאֵבֶל רַבָּתִי – שנינו במסכת שמחות [העוסקת בדיני אבילות], אָבֵל אָסוּר לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּימֵי אֶבְלוֹ, וְשָׁמְטוּ חֲזִירִים אֶת גְּוִיָּתוֹ. מסתפקת הגמרא, מְנוּדֶּה, מַהוּ – האם מותר הוא בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְלֹא אִפְשׁוּט – לא נפשט ספק זה.

™˜

מאחר והמסרב לבוא לדין תורה מנדים אותו, מביאה כאן הגמרא דינים השייכים להזמנת האדם לדין תורה: אָמַר רָבָא, מְנָלָן דִּמְשַׁדְּרִינַן שְׁלִיחָא וּמְזַמְּנִין לְבֵי דִּינָא – מנין יש ללמוד שרשאים הדיינים להזמין את בעלי הדין על ידי שליח, ואינם צריכים לזלזל בעצמם וללכת להזמין את בעלי הדין, דִּכְתִיב במחלוקת קורח ועדתו (במדבר טז טז) 'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר', והרי משה היה דיין בבית דין יחד עם הקדוש ברוך הוא, ולא הלך בעצמו להזמין את כל עדת קורח, אלא שלח את קורח לומר לכולם לבא למחרת. וצריך השליח לומר לבעל הדין 'אַתָּה וּפְלוֹנִי', שיידע בעל הדין מי תובעו [ויוכל לפייסו קודם הדין, וכן יוכל להכין עצמו לטענותיו (ריטב"א)], דִּכְתִיב בפסוק זה 'אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן'.

ממשיכה הגמרא ודורשת, מְנָלָן דְּקַבְעִינָן זִימְנָא – מנין שיש לקבוע זמן מסוים לדין תורה, ואין מכריחים אותו לבוא מיד (מאירי), דִּכְתִיב בפסוק זה 'מָחָר'. זִימְנָא בָתַר זִימְנָא מְנָלָן – מנין שאם לא בא בפעם הראשונה חוזרים ומזמינים אותו שוב, דִּכְתִיב (ירמיה מו יז) 'קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד', כלומר, אל ישמח מלך מצרים על כך שנבוכדנצר קבע לו זמן למלחמה ולא בא, כי עוד יבוא לזמן אחר להלחם בו, וכך היה, וכיון שאנו רואים שדרך המלכים להאריך זמן שקבעו בתחילה, כל שכן שראוי לישראל להאריך זמנם.

וּמְנָּא לָן – ומנין יש ללמוד דְּאִי אִתְפַּקַּר בִּשְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא – שאם אותו שהוזמן לדין תורה העיז פניו וחירף את הדיינים בפני שליח בית דין, דְּאָתֵי הַהוּא שְׁלִיחָא וְאָמַר – שרשאי אותו שליח לחזור ולומר זאת לדיינים, וְלֹא מִתְחֲזֵי כְּלִישָׁנָא בִּישָׁא – ואין הדבר נחשב כלשון הרע, דִּכְתִיב באותו ענין של קורח ועדתו, שאמרו דתן ואבירם (במדבר טז יב-יד) 'וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה וגו', הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה', ובלשון 'בעיני האנשים ההם תנקר' היתה כוונתם למשה רבינו, שנאמר (שם יב טו) 'וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד', אלא ששינה הכתוב את דבריהם מפני כבודו של משה, והרי לא דיבר עמהם משה רבינו בעצמו אלא שלח אליהם שליח, כמפורש בפסוק, ואיך ידע שאמרו כן, אלא ודאי מותר לשליח בית דין לומר לבית דין את דברי בעל הדין שחירפו, ואיך בכך משום איסור לשון הרע.

ומביא הרי"ף את דברי הגמרא בבבא קמא (קיב.) בענין זה: גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק הַגּוֹזֵל, אָמַר רָבָא, שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא מְהֵימָן כְּבֵי תְּרֵי – שליח בית דין נאמן כשני עדים לומר לדיינים מה אמרו לו בעלי הדין כשהזמינם, וְהַנֵּי מִילֵּי לְשַׁמְתָּא – והיינו רק לענין נידוי, שרשאים הדיינים לנדותו על פי דברי שליח בית דין, שאומר להם שאין בעל הדין רוצה לבוא. אֲבָל לִפְתִיחָה – אבל לענין כתיבת כתב נידוי עליו, לֹא – אין כותבים על פי עדות השליח. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק, מָמוֹנָא הוּא דְּקָא מְחַסַּר לֵיהּ – כיון שבכתיבה זו יש חסרון ממון, דְּבָעֵי לְמֵיתָב לֵיהּ זוּזָא לִפְתִיחָה – שצריך המנודה ליתן את שכר הסופר שכתב את כתב הנידוי, ואין שליח בית דין נאמן להוציא ממון. [והטעם שהאמינו לשליח בית דין, כדי שיזהר כל אדם שלא להעיז פניו בדיינים כשמזמינים אותו לדין תורה (ריטב"א)].